באיחור רב הצבא סוף סוף מגיב לחולשה של העם בישראל, כנגד העוצמה של האוייב, בכל הקשור לסוגיית שחרור אסירים ו/או חטופים.

המסר והתקדימים נותנים לחיל תחושה שעדיף להרים ידים מאשר להלחם עד כלות, משום שההנהגה המדינית תתתן כל מחיר בעד שחרורו מידי האוייב. כך נוצר מצב שמקבלי ההחלטות תלויים בחייו או במותו או בסבלו של חייל בודד. הדילמה האם לשחרר רוצחי אזרחים ישראלים סידרתיים ובדם קר, כבר חצתה את הקו האדום.

אין לנו את הפריבילגיה להיות חלשי אופי, משום שרק לחימה ללא חת יכולה אולי, לשמור על עצם קיומה של מדינת ישראל. סגן הרמטכ"ל לשעבר האלוף במילואים, מר לוין, השמיע את דעתו הנחרצת בדרך שבה על הקצינים להחדיר מוטיבציית לחימה בחיילים המסתערים. "אסור בשום אופן לאפשר שחייל ישראלי יחטף" - זה המסר הברור ביותר שנאמר עד היום, למען שמירת כוח ההרתעה של צה"ל ומדינת ישראל.

הנושא מחזיר אותנו עד ימי שמשון, שאמירתו "תמות נפשי עם פלישתים", מקבלת משמעות אקטואלית לימינו אלה. לא קיימת אף לא מדינה אחת בעולם, אשר שלמה מחיר גבוה כמדינת ישראל. מדיניות זאת טפחה על פנינו, כאשר המשוחררים חזרו לחפש את הקורבן הישראלי הבא. כבר אז היה צריך ליפול האסימון, שנפל רק עכשיו.

גם בצר לנו מאוד על כל קרוב משפחה של חייל בשבי ועל חבריו ומכריו, עלינו לסכן חיי חטופים, למען יבין האוייב שלא ישיג דבר וחצי דבר מיכולתו לחטוף ישראלים שישמשו כנכס אסטרטגי. כאשר האוייב יבין זאת, תופעת החטופים, או לכל הפחות המחיר בעבור שחרורם, ישתנו ללא הכר.

שוב אני מוצא עצמי נאחז בדברי הדרוזי ששכל אח, בן ונכד. "מי שאינו מוכן להקריב למען מדינתו, לא זכאי שתהיה לו מדינה." איך נהוג לאמר? "דברי אלוהים חיים." וכל האמור לעיל אינו סותר את האמירה:" ונשמרתם לנפשותיכם". הדברים יכולים וחייבים להשמע זה בצד זה.