1) בשבוע האחרון ניפחו בבית"ר ירושלים את חשיבות המשחק הדרמטי נגד הפועל ת"א. משחק שיכול להחזיר את הקבוצה לתמונת האליפות, הזדמנות אמיתית, אמרו בירושלים. אתמול הקבוצה שילמה את המחיר.

המשחק התחיל עם קצב מהיר מאוד, שכולל המון מוטיווציה ומשחק אגרסיבי וחם מצד שתי הקבוצות. בן לוז בנה התקפות להפועל, אבל מנגד דריו פרננדס וטוטו תמוז הפעילו לחץ כבד על הגנת הפועל ת"א; הפועל ייצרה מצבים בודדים, אבל לקתה בסיומת רעה מול יום טוב של השוער אריאל הרוש. בסופו של דבר, יבואה סידר למהראן לאלה את השער הראשון של האדומים - ו-1-0 למארחים. לא עבר הרבה זמן ואחרי קרן קצרה של הפועל ת"א דגלאס דה סילבה כבש וקבע 2-0 לאדומים. במחצית יתרון מוצדק להפועל.

עטר לא עשה שינויים במחצית, אך כבר תוך 3 דקות מפתיחת המחצית השנייה בית"ר החלה עם מטווח לכיוון השער של הפועל. ברוכיאן השתפר, יצחקי איים - אבל לבית"ר פשוט היה חסר טיפ-טיפה סיומת; שני משקופים מהירים ועכשיו כבר אף אחד לא האמין למה שקורה.

גם כשבית"ר תקפה בכל הכוח, הפועל התבססה על מתפרצות ולא הייתה רחוקה מלכבוש את השלישי; בסופו של דבר, מתפרצת נהדרת של יבואה, פס קטן ללאלה - וזאת כבר תבוסה. עכשיו עטר נזכר לעשות חילופים, אבל בדקה ה-70 זה כבר 4-0 משער של ביבראס נאתכו, שתי דקות לפני גלישה מכוערת של שמוליק קוז'וקין, שכנראה נמאס לו לשחק כבר 5 דקות אחרי שנכנס כמחליף - ואדום לבית"ר. עד הסיום האוהדים של הפועל צעקו 'אולה' 'אולה' בכל נגיעה על המגרש ובסיום 4-0 מדהים, שמחזיר את הפועל למקום השני וגומר את הסיכויים של בית"ר לאליפות שלישית ברציפות.

בית"ר ירושלים:

חייבים להודות: ההרכב שראובן עטר עלה איתו הוא הגיוני. בחסרונם של בנאדו וטל, כשמיכאל זנדברג אחרי תקופה ארוכה של פציעה, ואחרי העזיבות הרבות לאחרונה, עטר עלה בהרכב האידיאלי עבור הצהובים; פרננדס הוכיח את עצמו כקשר אחורי, ולכן היותו קשר קדמי לא רלוונטית, והאמת? עידן ורד הוא הרבה יותר קשר 50/50 משמוליק קוז'וקין, שספק האם הוא יכול לשחק בתפקיד הזה כמו שצריך. יחסית לסגל הקצר והבעייתי - ההרכב היה נכון.

אבל פה נגמרות המחמאות. עטר העלה הרכב שכולל שחקנים התקפיים, אך בתפקידים הגנתיים בהרבה. כשבן שושן משחק קשר התקפי, עידן ורד כקשר 50/50 ודריו פרננדס קשר אחורי - קשה להגיד שמדובר בהרכב של 5-6 התקפיים. אבל, כאמור, הבעיה היא לא ההרכב: הבעיה היא שעטר עלה למגרש בסגנון של לחץ על מובילי הכדור של הפועל ת"א ושיחק על ניצול טעויות של הפועל ת"א. בית"ר לא באה כדי לתקוף, כדי ליזום מהלכים - אלא כדי להשיג הזדמנויות מחטיפות. הבעיה היא שגם אם זה עבד יפה בחצי השעה הראשונה - ככה לא מנצחים. שלא ימכרו לכם שעטר העז: אם עטר היה מעז בית"ר הייתה מחזיקה יותר בכדור ומנווטת את קצב המשחק. אבל עטר בא כדי להתגונן, פשוט להתגונן בחצי של הפועל. כשטוטו תמוז וברוכיאן צריכים לרוץ על הזמן אחורה ולעשות הגנה - איך אפשר להגיד שבית"ר שיחקה כדורגל התקפי? עטר בנה על הטעויות של הפועל, אבל ברגע שבית"ר לחצה עם הרבה שחקנים על החצי של הפועל נוצר חור בקישור האחורי והמתפרצות של הפועל הכריעו את המשחק.

אבל זה לא הכול. עטר היה חייב לשלוח לפחות שני שחקנים החוצה במחצית, ולא משנה מי - העיקר לרענן, להעיר את הקבוצה; עטר לא עשה את זה, והחילוף הראשון הגיע אחרי השלישי של הפועל, כשהסיפור כבר היה גמור.

לעטר, ולא משנה מה יגיד לכם ה"פרשן" אייל ברקוביץ', יש חלק עצום בהפסד של בית"ר אתמול; נכון, בית"ר דווקא הגיעה לבלומפילד אחרי תקופה טובה, אבל גם במשחקים האחרונים עטר ביצע טעויות בניהול המשחק הבית"רי. על כל פנים, למרות כל המצב והלחץ בטדי, לא יכול להיות שאלי גוטמן מביס את ראובן עטר, על אף שלבית"ר יש סגל חזק בהרבה. אם במשחק כ"כ חשוב השחקנים עושים במכנסיים - למאמן יש חלק בזה. עטר גרם לשחקנים להרגיש שבית"ר באה כאנדרדוגית, ובעצם המטרה היא להפתיע ולעקוץ. אם השחקנים היו מבינים שהסגל של בית"ר, למרות הכול, חזק ומוכשר משל הפועל ושהם יכולים לנצח - הם היו תוקפים ומייצרים בחצי הראשון מצבים רציניים יותר.

בסופו של דבר, בית"ר הגיעה לאין ספור בעיטות אל עבר השער של הפועל, אבל רק במחצית השנייה בית"ר החלה להגיע למצבים, ואז זה כבר היה בפיגור גדול של 2-0. בית"ר לא הגיעה לשום הזדמנות רצינית במחצית הראשונה, לא הגיעה לשום מצב רציני ומתוכנן. הכול התבסס על טעויות של הפועל והברקות אישיות, ולא על שום מהלך מסודר, קבוצתי, הנעת כדור ומהלכים קבוצתיים. בשביל זה לא צריך מאמן.

המספרים מוכיחים שבית"ר הגיעה לכמות יוצאת דופן של בעיטות לשער, כולל בעיטות למסגרת, אך אסור לשכוח שבמחצית הראשונה, כשהמשחק עוד היה פתוח, בית"ר הגיעה רק לבעיטות מרחוק ולא הגיעה כמעט לשום הזדמנות רצינית. קשה להתלונן על התקפת בית"ר כשההגנה נראית כ"כ גרוע, אולם בעיטות בלתי פוסקות מרחוק זה יפה לתחילת משחק וכשאתה שולט בקצב, אך כשאתה חייב לנצח משחק קשה מול הגנה מדהימה ושוער מצוין אין סיכוי שזה יספיק לשער. בית"ר לא חשבה כפייבוריטית ושילמה את המחיר.

במחצית השנייה בית"ר לחצה בלי הפסקה, ובמשך כרבע שעה, אפילו יותר, היא הגיעה למצבים שהיו חייבים להיגמר ברשת. אבל אתמול שום דבר לא עבד לבית"ר. יצחקי הגיע להזדמנויות שהוא לא יכול להחטיא, אלברז ובן שושן יכלו לכבוש, אך התוצאה נשמרה על כנה. אם בית"ר הייתה מתחילה לתקוף כשהמשחק עוד היה פתוח היה מותר לה להחטיא ולפספס הזדמנויות, אבל במצב שנוצר בית"ר הייתה חייבת לנצל את ההזדמנויות שלה. בינתיים, הפועל התרכזה בלנסות להכניס את השלישי ולשנות לחלוטין את התמונה (מניצחון לתבוסה לכל דבר), ולעומת בית"ר היא גם ידעה לנצל מצבים.

אין ספק: החולייה המאכזבת של בית"ר אתמול הייתה ההגנה. היא הייתה איטית מתמיד ולא הצליחה לחפות על האיטיות בשכל וחוכמת משחק, החורים חגגו, ואגף שמאל הפרוץ של בית"ר הגדיל את הלחץ שהיו על הבלמים. בסופו של דבר, הפועל ת"א תקפה עם יותר שחקנים ובצורה מאסיבית בהרבה והאופציות ההתקפיות של הפועל היו רבות בהרבה. דווקא החולייה שחטפה העונה רק 15 שערים עד המשחק אתמול חטפה אתמול ארבעה, כמעט שליש, ובלי בנאדו בית"ר נראתה אומללה ולחוצה מדי. הלחץ של הפועל ובעיקר הסבלנות הוכיחו את עצמם.

אבל אולי אחד הדברים המרגיזים בשבוע האחרון בבית"ר הוא הפטפטת של אנשי בית"ר בשבוע האחרון; שחקנים, גורמים ומה לא דיברו על חזרתה של בית"ר למאבק האליפות, אבל אם הם היו מתרכזים בכדורגל אולי הם לא היו חוטפים רביעייה. כגודל ניפוח הציפיות - כך גודל ההתפוצצות בפרצוף של בית"ר.

אכזבות המשחק של בית"ר הם שני שחקנים: אלירן דנין ודוד אמסלם; דנין עשה חור אחר חור בצד השמאלי, ובחצי הראשון הפועל הגיעה למצבים קורצים מאגף ימין שלה ושמאל של בית"ר. ליד דנין זיו נראה כמו שר ההגנה. דנין היה חסר ריכוז ואפשר ללאלה ובן לוז לחגוג.

אמסלם דווקא נכנס טוב למשחק, שמר חזק על יבואה ויצא הרבה לכיוון מחצית המגרש כדי להרחיק את יבואה מהשער, אבל בסוף הוא הגזים. אמסלם האיטי הרחיק נורא פעם אחרי פעם, פיספס כדורים ונתן לחלוצי הפועל לברוח לו פעם אחרי פעם. בשער הראשון הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. אמסלם נראה חלוד, ואם לפחות בנאדו מחפה על האיטיות בחוכמת משחק ואחריות הגנתית - אמסלם עשה טעויות של טירון.

נקודות האור בהגנה היו השוער אריאל הרוש והמגן כריסטיאן אלברז: הרוש הציל את בית"ר כמה פעמים, בעיקר בחצי הראשון, וגם השערים שספג היו אחרי הרבה מאוד הזדמנויות לעבר השער הבית"רי. האינסטינקטים הטובים והיציאות הטובות שלו מהשער מנעו מיבואה לכבוש במחצית הראשונה, והרוש הגיב בצורה הכי מהירה שיש להזדמנויות של האדומים.

כריסטיאן אלברז סגר כהרגלו בהגנה, עלה להתקפה והגיע לשלושה מצבים אל עבר השער, עזר בכניסות למרכז ההגנה וכמעט שום טעות והזדמנות של האדומים לא הגיעה מהאגף שלו. אלברז השנה הוא אולי שחקן העונה של בית"ר: הוא מציג אחד על אחד טוב בהגנה, חף מטעויות, אגרסיבי בהגנה וקינח בשני גולים העונה, מספר יפה למגן הגנתי כמותו, שלא נוהג לעלות הרבה להתקפה, אך מפעם לפעם עולה, וכל פעם שהוא עולה זה נגמר בהזדמנות שלו אל עבר שער היריבה.

דריו פרננדס המשיך לעשות את העבודה: הוא היה אגרסיבי בהגנה, נע הרבה במרכז השדה, נלחם על כל כדור וחילץ כמה, חטף לא מעט כדורים והגן גם בחצי המגרש של הפועל. הבעיה היא שבמשחק בו בית"ר לא הניעה את הכדור ולא ייצרה מצבים מסודרים הוא לא יכול לשלוט בקצב ולסדר את ההתקפות הבית"ריות, פשוט כי ההתקפות הבית"ריות היו לא מתוכננות והתבססו על חטיפות ויציאות מהירות קדימה.

החיסרון של עידן טל בלט מאוד; גם הרבה מעבר לשיאו, טל הוא השחקן אולי היחיד בסגל הבית"רי שיכול להיות הקשר המרכזי ולהיות המנהיג במרכז השדה, בטח אחרי העברתו של דריו פרננדס לעמדת הקשר האחורי, מה שמגביל אותו במשחק ההתקפי. מעבר לכך, טל יכול היה לספק לבית"ר ניסיון שלא היה להרכב הבית"רי, שהיה צעיר מאוד אתמול ובכלל העונה.

עידן ורד תופקד כקשר 50/50, דבר שהוא לא יודע לעשות. ורד הוא שחקן שצריך לקבל חופש, כשמאחוריו שני שחקנים הגנתיים יותר. כשהלחץ להוביל את מרכז השדה עליו, ועוד במשחק חשוב כזה נגד הגנה כזאת - אין לו סיכוי. אחרי פאסיביות בכחצי השעה הראשונה הוא התחיל ליזום יותר ושיחק יותר לעומק, אבל הדריבלים שלו לעומק נגמרו בד"כ באיבודי כדור, שזה קריטי מול קבוצת מתפרצות כמו הפועל ת"א. בעניין הזה עטר לא אשם: שמוליק קוז'וקין הוא שחקן הגנתי ואין לו את היכולת להחזיק כדור בצורה מסודרת ולייצר מהלכים. ורד הוא קשר טבעי, גם אם לא קשר מרכזי, והוא בטח עדיף בתפקיד הזה על קוז'וקין, שהוא בכלל שחקן הגנה שצריך לשחק כבלם. זה שהוא הצליח להשיג כמה כדרורים נחמדים בכמה דקות כמחליף מול האין-הגנה של אשדוד לא אומר שזה יספיק גם נגד הפועל ת"א, ועוד במשך 90 דקות.

אבירם ברוכיאן סגר מחצית ראשונה רעה בה הוא נעלם כמעט לחלוטין, ושוב הוכיח ששחקן מוכשר הוא כן, שחקן עם אופי של כדורגלן, בניגוד להרבה שחקנים ישראלים, הוא כן - אבל מנהיג הוא בחיים לא היה ולא יהיה; במחצית השנייה הוא נכנס לעניינים: המצבים של בית"ר בתחילת המחצית השנייה הגיעו כמעט כולם מהאגף הימני שלו, הוא סידר את ההתקפות ובדריבל מדהים כמעט הוביל לשער בית"רי כמה דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה והתחיל להראות קצת מיכולת המסירה והיצירתיות שיש לו, אבל 10 דקות טובות זה לא מספיק. ברוכיאן יגיע רחוק בקריירה שלו כי הוא עובד קשה ויש לו את השקט והרצינות הדרושים, אבל לצפות ממנו לעשות את כל המשחק של בית"ר זה לא ריאלי.

ברק יצחקי כבש העונה לא פחות מ-8 שערים ובישל עוד 4, אבל ניצול המצבים שלו לוקה בחסר - וזאת אחת הסיבות למה הוא לא חלות המטרה שבית"ר צריכה. בחצי השני אתמול הוא הצליח להתמקם ברחבה כמו שצריך ולהגיע למצבים מדהימים, אבל אם אפילו אחד מהם לא היה בפנים שום דבר לא שווה. יצחקי, עם סיומת טובה יותר, יכול היה להיות מלך השערים של ליגת העל. ועדיין, עם מספרים כאלה קשה להאשים אותו בעונה החלשה של בית"ר.

בית"ר איבדה את הסיכויים לאליפות נוספת, אך זה לא אומר שתקופתו של עטר כמאמן צריכה להגיע אל קיצה. בית"ר עדיין צריכה להיאבק ולנסות להוציא משהו מהעונה הזאת. בשביל מקום שלישי-רביעי עטר מספיק טוב, וחוץ מזה - אין שום סיבה לעשות שינויי מאמנים במצב שנוצר. מכמה סיבות:

- עברו כבר 19 מחזורים, והסיכוי שעכשיו יקרה שינוי מהותי בבית"ר הוא אפסי. אליפות בכל מקרה לא תהיה.

- עוד שינוי יוביל לעוד בלגאנים, הדבר האחרון שחסר לבית"ר העונה ובכלל.

- עד שהמאמן יתרגל לקבוצה - העונה כבר תהיה בסופה ואפילו המקום הרביעי עלול לברוח.

- גם המאמן הבא שיחתום בבית"ר העונה, כל עוד זה לא יצחק שום, לא בנה את הסגל ובכל מקרה לא יוכל לעשות בו שינויים, מאחר וחלון ההעברות נסגר.

- פיטורי עטר, אם וכאשר, ייאלצו את בית"ר לשלם גם לעטר פיצויים תמורת ישיבה בבית. בית"ר לא יכולה להרשות לעצמה את זה.

בית"ר דווקא הגיעה בכושר טוב, כשהמשחק נגד הפועל היה אמור להיות מבחן למצב של בית"ר. אז אומנם ההתפרקות אתמול הייתה ספציפית ביום מסוים ולא מעידה על המצב האמיתי של בית"ר, אולם זאת מהלומה בפרצוף שגומרת לבית"ר את התקוות ומאלצת את עטר, שמעמדו מעורער והמערכת נגדו, להרים את השחקנים מהקרשים, להתחיל הכול מחדש - וזה עוד לפני משחק חשוב בגביע נגד קריית שמונה, שהפסד בו גומר את הסיכויים של בית"ר לתואר כלשהו העונה.

הפועל ת"א:

הפועל הציגה כדורגל טוב לאורך כמעט כל המשחק, אבל בחצי הראשון היו לה יותר מדי איבודי כדור: המשחק שלה היה הרבה פחות מסודר מבד"כ, והלחץ של שחקני בית"ר הוביל לאיבודי כדור רבים מדי של הפועל, שהמעבר מההגנה להתקפה שלה היה בעייתי מאוד; אבל משחק התקפי מדהים, מתפרצות מושלמות ומצבים בטוחים הובילו לארבעה שערים של הפועל. גם ביום בו הפועל החטיאה מצבים מדהימים בחצי הראשון - היו לה מספיק מצבים כדי לכבוש שני שערים כבר במחצית הראשונה. ופה היה אחד ההבדלים בין הקבוצות אתמול: הפועל לא הגיעה להרבה יותר בעיטות אל עבר השער של בית"ר מאשר הצהובים, אולם הגיעה לבעיטות מסוכנות בהרבה ורציניות בהרבה.

הפועל הייתה שווה שער כבר בחצי הראשון, ומשחק קבוצתי טוב של יבואה לצד הגנה מחרידה של בית"ר הובילו לשני שערים מהירים. הרעב של הפועל לפתוח פער משמעותי למרות השער שכבשה בדקה ה-38 הוביל לשער שני של הפועל רק 4 דקות אחרי כן. הפועל גם הייתה סבלנית, ולמרות שזה לא הלך בקלות היא התעקשה ולחצה עד שכבשה.

הפועל ניצחה את המשחק בזכות התקפה אימתנית (בעיקר בחצי הראשון), קצב מהיר מאוד של כדורגל, כדורגל אטרקטיבי, יציאה מהירה (במחצית הראשונה לעיתים מדי מהירה, מה שהוביל לאיבודי כדור) להתקפה, משחק יצירתי מאוד בראשותו של בן לוז - ומתפרצות, מתפרצות, מתפרצות. במחצית השנייה, כשבית"ר לחצה, הפועל ירדה להגנה, אבל בנתה על המתפרצות המהירות שלה. זה עבד. יבואה המהיר בישל עוד שער והשער השלישי גמר את הפנטזיות של האורחים לפחות לתיקו אתמול.

בן לוז היה הבולט והמצטיין אתמול, הרבה בגלל שהוא נכנס למשחק מהרגע הראשון, לפני שזאת הפכה לחגיגה אדומה. הוא הוסיף יצירתיות, סידר הזדמנויות לחלוצים, היה בכל מקום על המגרש, וניצל את החופש שקיבל כדי לעשות כרצונו.

סמואל יבואה רשם יום בינוני אישי, אבל סיים עם שני בישולים, הוביל יחד עם לוז את המתפרצות של הפועל והיה האיש שהטריד כ"כ הרבה את הגנת בית"ר. המשחקים האלה הם חגיגה עבורו, מאחר וההגנה של בית"ר היא כבדה ואיטית. יבואה הולך ומתברר כאחד מהחתמות העונה, ועל כך בהמשך.

דגלאס דה סילבה הוצב בעמדה המאוד-לא-טבעית שלו, כמגן, אבל עמד בזה מצוין. הוא עלה בלי הפסקה למעלה, והאגף שלו (ימין) היה זה שייצר את רוב ההזדמנויות של הפועל. השער שהוא כבש בעצם קבר את בית"ר והכריח אותה לעשות שינוי דרסטי. דגלאס דה סילבה הפך לכלבו של הפועל, שסותם את החורים הדרושים. למרות זאת, אני מציע לגוטמן לשחק באופן קבוע עם דה סילבה כבלם (תפקידו הטבעי) ועם קנדה האנרגטי, הטכני וההתקפי יותר, שיש לו שיתוף פעולה מצוין עם סמואל יבואה.

וינסנט אניימה שוב הוכיח שהוא אחד השוערים הטובים בארץ. הדיפות מרשימות ובעיקר יכולת מרשימה באותן דקות שבית"ר לחצה היו משמעותיים מאוד. ייתכן שהוא מנע מבית"ר לחזור למשחק במחצית השנייה (למרות שגם הרבה מזל והרבה משקופים הצילו אותו). בכל מקרה, לאניימה יש נתח קריטי בעובדה שלהפועל יש את ההגנה הטובה בארץ.

שי אבוטבול סגר חצי ראשון בינוני, בו הוא התקשה לסדר את המשחק של הפועל ולבנות אותו, והיה פסיבי מדי במרכז השדה, אך ההגבהה שלו בדקה ה-42 הובילה לשער של דה סילבה. אבוטבול אולי עדיין לא אבוקסיס, אבל האיום שלו בבעיטות מרחוק ו-5 הבישולים שלו עושים את שלהם.

אחד המועמדים לתגלית העונה הוא מהראן לאלה. הקשר/חלוץ היה שחקן אלמוני מנצרת רק עד הקיץ הזה ונראה היה כרכש מפוקפק, אבל יש לו כבר 4 בישולים, הוא תפס מקום של קבע בהרכב הפועל, כבש שערים חשובים ואתמול היה השחקן שהגיע להכי הרבה מצבים, בעיקר בחצי הראשון. בסופו של דבר זה השתלם לו, ושיתוף הפעולה בינו לבין יבואה הניב שני גולים. לאלה לא כבש שערים קשים, אבל כבש כמו חלוץ אמיתי. מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת - ולאלה עשה את זה. מבט אל החלוצים הגדולים בעולם מראה שהרבה פעמים השערים שהם כובשים נראים קלים מאוד ובאמת להכניס שער בסיטואציה אליה הם הגיעו זה לא קשה - אבל להתמקם ברחבה בתזמון הנכון, או פשוט להיות במקום הנכון, זה גם דבר משמעותי מאוד. בעוד בית"ר התרכזה בלשמור על סמואל יבואה לאלה ניצל את חוסר תשומת לב. בשער הראשון שכבש לאלה ברח להגנה הרופפת של בית"ר וכבש.

לא בטוח אם לאלה הוא תגלית העונה, אולם בטוח שכרגע גוטמן הוא מאמן העונה:

- כל ההימורים שהוא ביצע עבדו העונה. סמואל יבואה הגיע כחלוץ מסוכן אך מקבוצה קטנה, שלא בטוח אם יסתדר בקבוצה הגנתית ומלחיצה, אבל ברשותו 12 שערים ו-3 בישולים. יבואה שולט ברחבות בקלות, ובעצם לא מתפקד על תקן חלוץ מטרה קלאסי: הוא בא הרבה אחורה להוציא את המתפרצות קדימה, והוא לא מחכה ברחבה לכדורים כמו שחקנים דוגמת מקרייב מאשדוד. הוא אחד השחקנים המהירים בליגה, ואם מוסיפים לזה את ההתמקמות, משחק הראש, הכוח ויכולת הכיבוש - הוא כמעט בלתי עציר, ומסוגל גם בעצמו לייצר מצבים לשער. גוטמן הימר עליו והצליח בענק.

אבל זה לא ההימור היחיד שגוטמן לקח; הוא בנה סגל שכולל שחקנים עם עבר בעייתי בכדורגל - בן לוז, מהפספוסים הגדולים של הכדורגל הישראלי, גיל ורמוט - אחרי עונה של ישיבה על הספסל, וגם שחקנים כמו ערן זהבי, מהראן לאלה ושי אבוטבול, שלא הוכיחו שהם מסוגלים להוביל קבוצה גדולה. גוטמן לא התחשב בזה, ולקח את הסיכונים. וזה עבד.

- אתמול גוטמן נתן צ'אנס לבן לוז, על אף שמדובר במשחק גדול ובשחקן בעייתי מאוד שהפציעות בזבזו לו את הקריירה. לוז עלה כדי לטרוף את המגרש ובחצי הראשון היה השחקן הטוב על המגרש. החלטה נכונה מאוד בדיעבד של גוטמן. הבחירה הספציפית הזאת לא תהפוך את גוטמן למאמן העונה, אבל היא עוד דוגמא לעונה הבאמת אדירה של גוטמן כמאמן.

- קיצוניות היא דבר שיכול לעבוד מצוין ויכול להתפרק. גוטמן הלך בצורה חד משמעית לאורך כל הקריירה שלו כמאמן עם הגנה - והעונה זה נותן להפועל את המקום השני. הפועל חטפה 14 גולים העונה, הכי פחות. וזה אומר הכול. ולמרות זאת, ככל שהעונה עבר גוטמן קיבל אומץ והתחיל להשתמש טוב יותר בכלים היצירתיים שלו. שחקנים כמו לוז, נאתכו, ורמוט וכד' הם שחקנים עם יכולת אישית טובה מאוד, וגוטמן הצליח לנצל את הכישרון שלהם כדי לנצח משחקים בזכות מתפרצות, שחקנים יצירתיים וחלוץ דומיננטי - וככה לאזן בין בעיקר הגנה אימתנית ובין התקפה יעילה.

- הפועל ת"א צברה השנה שני ניצחונות על בית"ר, שני תוצאות שוויון נגד מכבי חיפה, ניצחון על מכבי ת"א וניצחון ותיקו נגד מכבי נתניה. כלומר, בסה"כ 15 נק' מתוך 21 אפשריות במשחקים נגד שאר הגדולות. הפועל מצליחה להתעלות תמיד במשחקים החשובים, וזה הרבה בזכות המאמן, שמצליח לגרום לשחקנים להתייחס למשחקים האלה יותר ברצינות. בליגה בה כמעט חצי מהליגה היא "גדולות" זה מספיק לצמרת, אפילו אם פה ושם מפקששים נגד בני יהודה.

- הפועל ת"א היא קבוצה טקטית מעולה ומאומנת, עם מערכת שקטה בהרבה ויציבה בהרבה משל מכבי נתניה. היא הקבוצה הכי מאומנת בליגה, עם טביעת אצבע ברורה של מאמן. אומנם היא לא מוליכה את הטבלה, אולם זה בגלל שהסגל שלה הרבה פחות חזק מזה של חיפה.

לסיכום, הפועל יכולה לקחת אליפות, בזכות שילוב של הגנה והתקפה וקבוצה שבשקט-בשקט, בלי ציפיות ועם בעיות בעמדת הבעלים לקראת פתיחת העונה, הפכה למועמדת רצינית במאבק על האליפות. בשביל לקחת אליפות הפועל תצטרך לשמור על היציבות ובעיקר להישאר במקום הראשון בכמות הספיגות - כי ההתקפה כבר סגורה על שמה של חיפה. ובכל זאת, האליפות תלויה בחיפה, שיש לה כלים טובים יותר והתנהלות עדיפה.

הפועל תהיה חייבת לשמור על ההפרש מחיפה על הפרש של לא יותר משני משחקים, אולם כדאי לא לצפות לנס - היא תהיה חייבת להיצמד לחיפה בסיבוב השלישי, אחרת היא תרדוף אחרי חיפה עד הסוף, והסיכויים לתואר לא יהיו גבוהים. כרגע האליפות עדיין בידיים של חיפה.

המשחק: 

בסה"כ משחק מוזר, אחד המשחקים עם הכי הרבה מצבים והכי הרבה קצב העונה, אך עם זאת משחק שלעיתים נטה לבלגון. זה היה המשחק הכי חד צדדי שראינו העונה, לפחות אם מתחשבים רק במשחקים המרכזיים ואחד המשחקים הבולטים והמשמעותיים שהיו. זה משחק שמשנה מאוד את המצב של שתי הקבוצות, הופך את הפועל לקבוצה מסוכנת בהרבה וגומר לבית"ר את הציפיות. מסוג המשחקים שבאמת קשה להתעלם מהם.

2) ליגת העל של השנה היא נורמאלית בהרבה. אין חצי ליגה בתחתית, הגדולות בצמרת, הקבוצות חזרו לגודלן הטבעי, וגם מכבי ת"א מתאוששת וייתכן שהעונה תיגמר כש-5 הגדולות הן גם 5 הראשונות. הליגה מאוזנת יותר, ואומנם חיפה מוליכה את הטבלה לאורך כמעט כל העונה - אבל גם היא לא מראה יתרון גדול על פני שאר הקבוצות, והליגה לא צפויה בכלל. כמו שזה נראה, הליגה אולי לא הפכה לאיכותית יותר - אבל היא לפחות יותר הגיונית והרבה יותר ברורה ומעניינת.

3) פיטוריו של סקולארי מתפקיד מאמן צ'לסי היא לא נכונה. אליפות צ'לסי לא תיקח, ולכן שינוי, בטח בשלב הזה של העונה, זה בעייתי. עד כאן הסיפור די דומה לזה של בית"ר בישראל, אבל יש גם עוד עניין:

בשנים האחרונות צ'לסי מחליפה יותר מדי מאמנים ולא מצליחה לשמור על המשכיות. מוריניו שרד עונתיים וקצת, אבל גרנט לא קיבל אפילו עונה שלמה וסקולארי קיבל 25 מחזורים בלבד. צ'לסי מתנהלת לא נכון, ופה היתרון של היריבות שלה: כל המאמנים של כל היריבות שלה מאמנים כבר שנים ארוכות את הקבוצות, וככה גם עונות רעות הן לא אסון - כל עוד יש המשכיות בדרך המצב של הקבוצות לטווח הארוך הוא בסדר. הבעיה היא שבכל שנות האלפיים לא אימן את צ'לסי אף מאמן למשך זמן כמו אצל אחת משלוש היריבות שלה. המאמנים מוחלפים בקצב ואין המשכיות ואמון בצוות המקצועי, כשלעומת זאת הבסיס של הסגל נשאר כבר עונות ארוכות ואפילו מיצה את עצמו.

בכל מקרה, סקולארי כבר בחוץ, וע"פ העיתונות האנגלית אחד השמות החזקים בכותרות הוא איזה אברהם אחד, שכבר אימן את הבלוז מלונדון. לא נראה שזה נכון לצ'לסי, מאחר והיא יכולה להחתים מאמנים בכירים בהרבה כמו חוס הידינק, שמעבר ליחסים הטובים של עם אברמוביץ' (מה שלא אומר כלום; גם לגרנט היו יחסים טובים עם אברמוביץ', ובסופו של דבר כל המאמנים האחרונים של צ'לסי גמרו את תקופת במועדון עם לא מעט תלונות על הבוס הגדול) הוא מאמן מוכח. השאלה היא מה הוא יעשה עם מועדון גדול שרוצה לחזור לשלוט באנגליה, בעוד הידינק מתמחה בעיקר בלקחת נבחרות וקבוצות קטנות ולהוציא מהם את המקסימום.

לגבי גרנט, ברור שהפעם הוא מגיע אחרת לצ'לסי (אם הוא יגיע, כמובן...): הציפיות ממנו גבוהות יותר, יודעים יותר טוב מי הוא ואלמנט ההפתעה והאלמוניות שהיו לו פגו. לא בטוח שהוא בעצמו צריך את זה. גם ככה אליפות הוא כבר לא ייקח עם צ'לסי העונה, וההתנהלות של הקבוצה, לצד הכישלונות ואובדן השליטה בליגה, צריכים לגרום לכל מאמן בכיר לחשוב פעמיים.

גרנט הוא אומנם לא מאמן בכיר, אבל יש פה חוויה שגרנט כבר ניסה; אם זאת הייתה ההזדמנות הראשונה של גרנט להיות מאמן צ'לסי הוא היה חייב לקפוץ על ההזדמנות, כי זאת הקבוצה הכי גדולה שגרנט יגיע עליה בחיים שלו, זאת הזדמנות יוצאת דופן - שיכולה גם להיות מקפצה בעתיד. אבל גרנט כבר מכיר את זה, ולהיכנס לצ'לסי בשנתיים וחצי האחרונות זה כמעט כישלון ידוע מראש.

4) אחד הדברים השכיחים בכדורגל, כולל בישראל, קורה כשהמאמן הלאומי בוחר את הסגל שלו לקראת כינוס הנבחרת ובד"כ למשחק. הדבר הראשון שעושים המבקרים הוא להתחיל להתלונן: למה פלוני לא בנבחרת? הוא בישל גול בשבת! למה אלמוני לא בנבחרת? הוא הכניס כבר 7 גולים העונה!

זה הסגל המלא של הנבחרת לקראת משחק הידידות נגד הונגריה מחר: דודו אוואט (מאיורקה), ניר דוידוביץ' (מכבי חיפה), לירן שטראובר (מכבי נתניה), דדי בן דיין (מכבי נתניה), קלמי סבן (מכבי נתניה), דקל קינן (מכבי חיפה), טל בן חיים (סנדרלנד), יואב זיו (לוקרן), אבי סטרול (לוקרן), גל אלברמן (מנשנגלאדבך), מאור בוזגלו (מכבי ת"א), בירם כיאל (מכבי חיפה), משה אוחיון (מ.ס. אשדוד), יוסי בניון (ליוורפול), סלים טועמה (סטנדארד ליאז'), אבירם ברוכיאן (בית"ר ירושלים), בן סהר (דה חראפשחאפ), איתי שכטר (מכבי נתניה), רוברטו קולאוטי (מנשנגלבאך), עומר גולן (לוקרן).

ללא ספק סגל ליגטימי לחלוטין. אין עוררין שמקומם של דודו אוואט או ניר דוידוביץ', דדי בן דיין, טל בן חיים, גל אלברמן, יוסי בניון, רוברטו קולאוטי או בן סהר, עומר גולן ואולי גם אבירם ברוכיאן הוא בהרכב - וזה גם מה שיקרה. חבל שאנשים שכחו שזימון של שחקנים שמצויים בכושר טוב העונה, דוד רביבו, יניב קטן, אלירן עטר ופיני בלילי, ייאלץ את קשטן לוותר על פחות או יותר אותה כמות שחקנים שכן זומנו.

ניתן וצריך לבקר את קשטן על הזמנות מסוימות; אפשר, ואפילו חובה, לבקר אותו שכמעט ואין בסגל שחקנים ותיקים שינהיגו את הקבוצה בשלבי ההכרעה של שלב הבתים (וגם אמירה שזה בסה"כ משחק ידידות לא רלוונטית, כי למשחקים האלה מזומן הסגל שיזומן גם למשחקים הרשמיים. ואם קשטן לא לוקח כמעט אף שחקן ותיק, שישפיע על השחקנים הצעירים ויביא מהניסיון שלו - זאת בעיה. הרי לישראל יש הזדמנות להשיג משהו גדול, אז מה חושבים עכשיו על הטווח הארוך?

ועדיין, ליגטימי שהסגל שקשטן בוחר (ואני עוזב לרגע את העניין של הגילאים והשחקנים הותיקים) הוא לא בדיוק אותו סגל שאוהדי הכדורגל רוצים. בעוד המבקרים חושבים כמעט רק על את מי להזמין ולא על את מי לנפות מהסגל, קשטן צריך לחשוב גם על אלה שהוא לא מזמין. ומבט על הסגל של קשטן מראה שמעל 90% ממנו שווה מקום בנבחרת. לכן, אלירן עטר יכול להכניס שערים במספרות 5 משחקים ברציפות ולהמשיך עם היכולת הטובה - אבל מי אמר שזה מצדיק מקום בנבחרת? מי אמר שעטר מסוגל לעמוד בלחץ של נבחרת? עדיף להזמין שחקן בכושר בינוני שלא משחק הרבה בקבוצה שלו בחו"ל, אבל כזה ששייך לקבוצה באירופה, יש לו ניסיון נבחרת, הרבה הופעות והרבה ניסיון ואחריות על פני שחקן שמשחק קבוע, אולם בבני יהודה. אין ספק, העונה הזאת היא עונת המפנה בקריירה של עטר המוכשר, אבל מי אמר שזה מספיק לנבחרת?

גם פיני בלילי רושם עונה טובה בטורקיה ואפילו משחק בחו"ל - אבל למה להעדיף אותו על פני עומר גולן, שבמשחקים האחרונים של הנבחרת הפך לחלוץ המטרה והסקורר של הנבחרת, או על פני בן סהר, שגם הוא נמצא בכושר טוב - ובעיקר מוכשר יותר מבלילי. בלילי שחקן מהיר, שיודע לעלות מהספסל ולהכניס אנרגיות, אבל הוא לא נותן פתרון במשחק עם הגב לשער, ובעיקר - לא משחק מספיק עם השכל בשביל להיות בנבחרת.

לגבי יניב קטן ודוד רביבו המצב שונה; קטן שחקן ותיק, שנמצא בעונה מצוינת - ובניגוד לאלירן עטר בקבוצה גדולה באמת בישראל. קטן מוכיח מנהיגות, הוא מקום שני בליגה בטבלת מלך הבישולים ומוביל את המשחק הקבוצתי של חיפה בלי להפסיק לעשות תנועה, לשחק בכל מקום בהתקפה ולסגור יותר מעמדה אחת בהתקפה. לו יש מקום בנבחרת, אולי במקום איתי שכטר; דוד רביבו כבר עם 12 בישולים, מוביל את אשדוד, אבל שווה מקום בנבחרת בעיקר בגלל שהוא יכול להוות פתרון בעמדת הקשר 50/50, שזאת העמדה האדיאלית עבורו, שם הוא מקבל את החופש לנהל את המשחק הקבוצתי. לנבחרת חסר באופן קריטי קשר מרכזי, ואני לא מדבר על שחקנים הגנתיים כמו אלברמן ותמיר כהן, שהם יותר אחוריים. רביבו יכול היה להיות פתרון סביר בנושא הזה.

אבל גם אם בוחרים לצרף את שניהם, המאמן הלאומי צריך להחליט על מי לוותר. כדאי שכל המבקרים יזכרו שבנבחרת אין מקום ליותר מ-22-23 שחקנים, כשכמה מהם גם ככה אפילו לא נכנסים לסגל למשחקים הרשמיים. הנבחרת היא כשמה כן היא: בחירה של השחקנים הכי טובים שיש למדינה. זה אומר שלא כל שחקן טוב שווה מקום בנבחרת, ויש הרבה שיקולים בבחירת השחקנים. כל עוד קשטן הזמין את הבסיס של הנבחרת והשחקנים ההכרחיים הסגל שלו בסדר, גם אם לא כל בחירה היא האידיאלית.