החלטת ממשלת ישראל לקשור את שחרור גילעד שליט עם פתיחת המעברים לרצועת עזה הינה נכונה טקטית ואסטרטגית.  החלטה זו הובלה ובצדק על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט בניגוד לדעתו של שר הביטחון אהוד ברק. נכון כי כי ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן בנוגע להחלטה וזה המשוכנע, לכל כיוון, יוכל למצוא הצדקת מה לעמדתו, תהיה זו אשר תהיה.  מאידך, קיימים מספר בחונים הנותנים רגלים לסברה כי הפעם, ההחלטה היתה ראויה.

 

נתחיל דווקא ממלחמת עזה הראשונה הידועה גם בכינויה, "עופרת יצוקה".  החמאס בניסיונו לכפות על ישראל את פתיחת המעברים עם תום הפסקת האש לפני כחודשים בעוד שאינו מחויב להפסקת ירי כולל במקביל, פתח באופנסיבת ירי רקטות על ישראל בכמויות גדולות משמעותית מאותן שנורו משך "הרגיעה" עד אז.  נזכיר כי משך חצי שנת "הרגיעה" נורו לשטח ישראל כ- 300 רקטות בלא תגובת נגד ישראלית.  כאשר כבר הגיבה ישראל נעשה הדבר כנגד מנהרה מתחת לגדר המערכת ופיצוץ מטען על הגדר אשר סיכנו ישירות את חיי חילינו.  החמאס יצר למעשה מצב של ירי "בעצימות נמוכה" בו הוא יכול לירות על ישראל כחפצו ואילו אנו מצידנו מנועים מלהגיב.  החמאס קרא את המפה עד לארועי תום הרגיעה נכון, מנהיגי ישראל הנירפים (מזה שמונה שנים) לא יצעידו את הגייסות על עזה בעבור רקטה או שתים ליום, ממש כפי שלא יעשו זאת בעתיד.

 

ללא ספק הוכה החמאס מכה קשה משך מבצע עופרת יצוקה אך העצירה התמוהה של צה"ל בלא שניסתימה המלאכה ובלא שהושמד עיקר כוחו וניתפסו / חוסלו מנהיגיו גרם למצב בילתי אפשרי אשר בו כשל החמאס בקרב אך ניצח במלחמה.  אנו ניצחנו בנקודות אך ניצחוננו לא היה שלם.  מצב זה גרר אחריו שחץ חמאסי אשר איפשר להם להכתיב תנאיהם לישראל, כמו גם למצרים.  מצב זה סייע בידי החמאס לההנות לאחר המלחמה מגיבוי מסיבי של  העולם ערבי, בעוד אנו מסונדלים בהסכמים והתחיבויות עם ידידינו ועם המעמידים פנים כידידים.

 

פתיחת המעברים לפני החזרת שליט להוריו מקבעת, הלכה למעשה את ניצחון החמאס במלחמת " עופרת יצוקה" ומתווה את כיוון הסיכסוך הבא בעוד כשנה עד שנה ומחצה כאשר אז יעמוד מולנו צבא מאומן ומצויד נוסך החיזבאללה על כל המשתמע מכך לעורפה האזרחי של מדינת ישראל ועוצמת הקשיים הצבאיים הצפויים.  פיתפוטי הביצים של דוברי מערכת הביטחון כי בידינו הדבר להגיב קשות כל אימת שיופר ההסכם הבא על ידי החמאס הינם הבל ורעות רוח.  הפעם הבאה שמדינת ישראל תוכל לצאת למבצע צבאי כדוגמת "עופרת יצוקה", אם בכלל, יהיה בעוד חמש עד עשר שנים מהיום וגם זאת אך בתנאים גיאו-פוליטים ובינלאומיים אופטימלים.

 

ניצחון החמאס אף יודגש באם גלעד שליט לא יוחזר לאחר פתיחת המעברים.  מנהלי המשא ומתן בצידנו אינם מפנימים את הבדלי התרבויות בינינו לבין אויבינו.  אנו סופרים כל יום אשר בו גלעד שליט מנותק ממשפחתו, ובצדק.  אויבינו משתמשים באלף אסיריהם אך כקלף מיקוח במשא ומתן להאדרת כוחם ועוצמתם, גורלם של אסירי החמאס אינו נוגע להם כלל וכלל.  אין לחמאס סיבה טובה, בראייתם, להחזיר את גילעד שליט.  גילעד הינו נכס עבורם כשבוי, אסירי החמאס אשר אפשר וישוחררו מהווים עבורם יותר כנטל מאשר יתרון כלשהו.

 

בזכות גלעד שליט החמאס מוכר בכל רחבי העולם, שועים ומדינות מחלים את פניהם, מנהיגיהם זוכים לכבוד ויקר בבירות העולם המזרחי והכל תודות לשבוי גילעד שליט.  ומכאן, מדוע זה ימהרו לשחררו ויתנו לאווז מטיל ביצי הזהב לחמוק מידיהם?

בכך שישראל כורכת את שיחרור שליט עם פתיחת המעברים הינה שומטת את טענת הניצחון העיקרית מידי החמאס.  לכל אלו הפוטרים נושא זה בזילזול נזכיר כי איננו חיים ביבשת אירופה בה הכללים המקובלים (בדרך כלל) הם "אני מנצח אתה מנצח" וקיימת הגינות מה גם בין אויבים בנפש.  באזורינו, מצג השוא הוא חזות הכל.  המנצח במלחמה אינו זה אשר תשתיותיו נהרסו אלא זה אשר שיקם כבודו והיצליח להופיע כמנצח קבל עם ועולם.

 

מצג השוא של הניצחון החמאסי אינו ריקוד טווסים חסר משמעות.  בעולם המזרח מצג השוא פרושו תמיכה, כיבודים, אגו מנופח, תקציבי עתק, נשק בכמויות בילתי מוגבלות וכדומה.  זו הסיבה גם שאסור היה לישראל לאפשר את מצג השוא של ניצחון החמאס אלא חייבת היתה להכריתו, ליצור מצב כי בסיום המלחמה "יהיה ברור לכל מי הוא המנצח ומי המפסיד" (דיברי אשכנזי, רמטכ:ל), ולא כך הווה.  אזלת היד הישראלית בסיום "עופרת יצוקה" תעלה לנו בדמים אדירים (תרתי משמע). 

 

בכך שהחמצנו ההזדמנות לסיים המלחמה כמנצחים בבירור זרענו את ניצני המלחמה הבאה בעזה.  וכך, גם ספגנו מרורים וחרמות וגם גורשנו מהעיר (תרתי משמע).  אפילו וקיים סיכוי לתקון מעוות סיום המלחמה הבעייתי הרי שיש להשתמש בו וזאת באמצאות הקשר בין פתיחת המעברים לשחרור גלעד שליט.

 

אמנם על פניו ניראה כי ישראל התרשלה בנושא בדיקת רשימות אסירי החמאס כהכנה לשיחרורם תמורת גלעד שליט ולא כך הוא.  רשימות האסירים עובדו כבר בידי ועדה בניצוחו של ח"כ רמון לפני כחודשים.  אין ולא היתה כלל בעיה לשלוח בהתרעה קצרה ביותר נציג ישראלי שיפתח בשיחות בנוגע לאיכות אסירי החמאס אשר ישוחררו, בכל זמן נתון, במדה והחמאס ואנו מצידנו היינו בשלים לכך.  גם סחריר החמאס הבא לרפות את ידי רכי הלב במקומותינו כי "ניתן לשחרר את שליט בתוך יום" הינו אך סחריר ועורבא פרח.  הם אינם רוצים בשיחרור אסיריהם, הם רוצים להאריך את הזמן בו הינם במרכז תשומת הלב הבינלאומית ובכך גם לההנות מפירות "ניצחונם" כעת ובעתיד.

 

ההבדל המהותי הוא כי בכל הנוגע לשחרור גלעד שליט, את שיכולים אנו לעשות אחרי פתיחת המעברים, יכולים אנו לעשות בדיוק נימרץ, עוד לפני פתיחת המעברים כאשר כבונוס משמעותי עבורנו ממקסמים אנו את נקודת הלחץ היחידה אשר בידינו כנגד החמאס להביא לשחרורו של בננו / חילנו.

 

דווקא התנהלותו של שר הביטחון בנושא תמוהה.  מהו שדוחפו "להשיג" רגיעה עם החמאס דווקא כעת ולא נניח בעוד חודש לאחר תום המשא ומתן לשחרור גלעד שליט?  האם דחקו של גלעד בכילאו?  לא סביר, הרי אותם תנאים מוצגים על ידי החמאס מזה שנתים.   ישראל אינה נימצאת בלחץ עקב חוסר הסכם רגיעה עם החמאס.  החמאס הוא שנימצא בלחץ זמן.  נתיני החמאס הם שאינם משוקמים כל זמן שאין רגיעה.  התשתיות העזתיות יעמדו בחורבנן כל זמן שישארו המעברים חסומים.  קסאמים ימשיכו ממילא ליפול אי פה -אי שם כפי שהוטלו על ראשינו בזמן "הרגיעה" האחרונה ואף משך הרגיעה הבאה.  ידידי החמאס באירופה וארה"ב ילחצו לשיחרור שליט באינטנסיביות נימרצת עקב מעברים סגורים.  ישראל אינה אמורה למהר בענין פתיחת המעברים.  ובכן מדוע שר ביטחוננו כה ממהר?  האם ישנם שיקולים זרים המסיטים את דעתו של האיש מהאינטרסים המובהקים של ישראל?

 

דוגמאות לשיקולים זרים אפשריים אינן חסרות.  מפלגת העבודה וברק בראשה עוברת, ברמה גבוהה של וודאות, לשבת בספסלי האופוזיציה בקרוב, האם אהוד ב' דואג למקומו בהיסטוריה על חשבון טובת ישראל?  האם אהוד ב' מנהל מערכת יחסים כפולה עם "ידידים" באירופה והופך ללחיץ עקב כך?  האם שדות הגאז העזתי על עמלותיהם הדשנות עדיין קורצים?  דומה כי שר ביטחוננו חייב לנו הסבר כללי ולא להתחבא מאחורי צרכי סודיות עלומים המשרתים בעיקר אותו אישית.

 

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/