יום חמישי בערב. במקרה אני מעביר לערוץ 2 בשעה 19:30. בכלל לא ידעתי שקצב אמור לדבר אבל כשראיתי אותו נואם בקולו הכאוב אמרתי לעצמי 'אם כבר, אז כבר' ונשארתי לראות. קצב לאורך כל הראיון נראה כאוב, שבור, פצוע ומוטש מהמלחמה שהוא מנהל בשלוש השנים האחרונות. בשלב נסויים כבר עברו בערוץ 2 לנושאים אחרים אבל תמיד באיזשהו שלב חזרו אליו. 3 שעות הוא דיבר. רואים שכואב לו.

באולפן ישב פאנל של כתבים שכלל בין השאר את גדי סוקניק, המותקף המיתולוגי, וכן את נציגי המתלוננות. הם ניתחו את הנאום של קצב בצורה כואבת, ביקורתית מאוד וחיפשו בנרות אחר שגיאות ואי-דיוקים. בואו נגיד שקצב באמת עשה את המעשים המיוחסים אליו, אבל למה לחפש אותו, תנו לבן-אדם לדבר, לשטוח את טענותיו ותנו לדעת הקהל הציבורית לקבוע את היחס אליו. בנוסף לכל גם היה המקרה של שלום ירושלמי ורינו צרור.

אני מבין את שלום ירושלמי, באמת, אם מישהו היה קם בשידור חי מול כל האומה הישראלית ומחפיש את שמי גם אני הייתי מתרגז. אבל המעשה של רינו צרור היה לא מתאים, פרובוקטיבי יתר על המידה. רינו צרור באופן כללי הוא אדם פרובוקטיבי אבל הפעם זה לא היה מתאים. מי מינה אותך למגן העיתונאים?

ביום שישי כתב רינו צרור במעריב. בפסקת הסיום הוא כותב: "ברגע מסוים הוא הגזים לדעתי. הוא נקב בשמות אנשים, כינה אותם ואת עבודתם בכינויי גנאי... אמרתי לו את זה." למה? מי החליט שאתה צריך ככה להגיד לו. תן לו לומר את מה שיש לו, להשתמש בנשק שלו ואתה תשתמש בנשק שלך, הכתיבה ב"מעריב", ומחר  על הבוקר כולם יקראו את דעתך.

הוא ממשיך וכותב: "וגם הוספתי שעכשיו הוא צריך לענות על שאלות." נכון, אתה צודק שהוא הגזים, אבל זה לא הזמן ולא המקום להוסיף משפט שכזה.

רינו צרור מסיים במילים האלה: "אז קמתי והלכתי. מתרחק מן הקלון, אבל עצוב מאוד." אתה יודע מה עצוב מאוד, מר צרור? הפרובוקציה שלך. טוב שהלכת, טוב שלא המשכת עם ההצגות שלך למצלמה. לא היית צריך לקום בתחילה. זה עצוב מאוד.

אז לסיום, רינו צרור, קח לתשומת ליבך להימנע מהצגות כאלה שוב. זה רק פוגע בחינך בעיני הציבור.