הכותרת הראשית ב"הארץ" זעקה: "עדויות קשות של קצינים וחיילים על הרג פלסטינים חפים מפשע במלחמה בעזה". התקשורת נוטה בדרך כלל להתעלם מדיווחים דומים כשבראש הכתבה מתנוסס שמם של עמירה הס, או גדעון לוי - הם הרי שמאלנים ודיווחיהם מתבססים על עדויות פלסטינים, שכידוע אינן מהימנות ביותר - אבל כאשר חיילים פשוטים מעידים על מה שראו בעיניהם, הידיעה מגיעה גם לראש מהדורות החדשות.

עבורנו, וותיקים בארץ, ששירתו במערך המילואים בצה"ל והשתתפו (כל אחד לפי גילו) במספר מלחמות, הידיעה חידשה רק את נכונות האמרה הצרפתית "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו דבר", או בהצמדות למקורותינו, "אין חדש תחת השמש". אני יודע שאלה לא הערכים שלאורם צה"ל מחנך את החיילים הצעירים, אני גם מאמין בכך שהמפקדים בשטח קיבלו הנחיות חמורות והעבירו אותן לחייליהם, לא לפגוע באזרחים ולשמור על רכושם בבתים שהצבא נאלץ לתפוס, השאלה היא אם חינוך זה מעמיק דיו ואם הובהר לחיילים מה הם העונשים שהם מסתכנים בהם, אם יפרו את "הקוד המוסרי של צה"ל"?

שאלה נוספת: עם כל הכבוד לחיילים שהיו עדים להרג אזרחים חפים מפשע והשחתת רכוש ולא היססו לפרוס את הכביסה המלוכלכת של יחידותיהם לעיני הציבור, אבל מדוע עשו זאת רק עתה, חודשיים אחר המלחמה? מדוע לא דיווחו על כך בזמן אמת למפקדיהם?

אני נזכר בשתי פרשיות מעברי הצבאי. בזמן שירותי הסדיר, נתקלה מחלקתנו, שהתאמנה בדרום הארץ, בשני 'מסתננים', כפי שקראו להם באותה התקופה. אנחנו החיילים הפשוטים נצטווינו להישאר במאהל, בעוד הסגל הפיקודי התרחק עם שני הערבים (גם המושג 'פלסטינים' עדיין לא נולד), כדי לחקור אותם. הם חזרו אחר כשעה קלה ללא שני הגברים הצעירים ולנו נודע בלחישה מפה לאוזן, כי השניים הוצאו להורג. אל תתייחסו לנושא כאל סיפור שהמציא ידידנו רב-סרן שמועתי, היינו נחלאים ורוב החיילים במחלקה, היו ידידיי מהחברה הקיבוצית, שדבריהם מהימנים עליי. יתר על כן, סמלת שהייתה עדה לרצח, ניסתה לפנות לאחד מחברי הכנסת, אך הסיפור הושתק והסמלת סולקה מהגדוד.

הפרשייה השנייה אירעה בימי מבצע סיני, כאשר גדוד המילואים שלנו נכנס לרצועת עזה ועסק בסיורים, חיפושים בתוך הבתים ושמירת הסדר. בתפקידי הייתי קשר ולשמחתי אף פעם לא נאלצתי להשתמש בנשקי האישי נגד אדם כלשהו, אפילו לא כהגנה עצמית.

לא השתתפתי בפעילות השגרתית, אבל פעם הזדמנתי עם מפקדי לווילה עזתית יפה ומודרנית, ביתו של קצין משטרה בדימוס. למרות שלא פגענו ביושבי הבית, לעולם לא אשכח את הבעת פניהם המופחדת של הילדים. היינו בלתי מגולחים, בגדי העבודה שלנו היו מטונפים ועם הקסדות, החגור, כלי הנשק האימתנים, נראינו בעיניהם בוודאי כרוצחים צמאי דם. 

יום אחד הוטל עוצר על אחת העיירות ברצועה. אני הייתי צמוד למפקד הפלוגה המסייעת שתפקידה היה לשמור על מבואות העיירה, להתפרס על הגבעות מסביבה, כך ששוב לא הייתי עד לאירועים שהתרחשו בעיירה. הפרטים נודעו לי רק מהדיווחים ברשת האלחוטית וסיפוריהם של חבריי ליחידה. בליבם של החיילים הצטבר כעס רב. באותו יום נודע להם, כי שוטר צבאי שהוביל אסירים במכונית סגורה, נחנק על-ידם.

כל הגברים רוכזו בכיכר מרכזית למסדר זיהוי. אינני יודע איך הדברים יצאו מכלל שליטה, כיצד התדרדרו האירועים, אבל גברים אחדים נטבחו פשוטו כמשמעו. אחד הסיפורים שנחרת בזיכרוני היה אודות זקן נכה שבקושי הצליח לגרור את עצמו לכיכר. המפקד במקום החליט, כי זקן זה אינו נחשד כמשתייך לפדאיון (עוד מושג שנעלם ממילוננו) ושלחו בחזרה. האיש, מדדה בצורה מעוררת רחמים, חזר לביתו, שם נתקל במפקד המקומי שצווח עליו "הרי אמרתי לך להתייצב בכיכר!" והזקן האומלל נאלץ לשוב כלעומת שבא. ההתרחשות שהייתה מצחיקה, אם לא הייתה עצובה כל-כך, חזרה על עצמה כמה פעמים, הקשיש נשלח לכיכר ובחזרה לביתו, עד שלמישהו נמאס מהאיש המסתובב להם בין הרגליים וירה בו.

כאמור, לא הייתי עד לאירוע, רק שמעתי עליו. אינני יודע כמה אנשים נהרגו באותו יום, סופר לי רק, כי הגופות נקברו בשפת הים. שני ספיחים היו לפרשה זאת: במחלקת הקשר שלנו שירת בחור בשם כהן, שמוצאו היה מאחת מארצות המזרח. אחדים מהקשרים ראוהו יורה בערבי ולמחרת ביקשו ממפקד היחידה להעבירו למחלקה אחרת. כפי שהתבטא אחד החיילים: "כיצד אוכל לישון באוהל סיירים אחד עם מישהו שרצח בדם קר אדם? מה אם יום אחד ייפול סכסוך בינינו? האם לא יפנה את נשקו כלפיי?"

כעבור ימים אחדים קראתי בעיתון, כי בכנסת נשאלה שאילתה לגבי השמועות על טבח באותה העיירה. בן גוריון הכחיש בכל התוקף שאירוע כזה התרחש.

בזמן שכתבתי את הדברים האלה, אשתי התענינה על מה אני כותב הפעם. סיפרתי לה על הנושא ואז שאלה, למה אינני כותב פעם על התנהגותם של אנשי החמאס, החיזבאללה? עניתי לה, כי אין וויכוח על כך, כי אויבינו אכזריים ואינם מאמינים כמונו בקדושת חיי האדם. בימי מלחמת אזרחים ברצועה למשל, ירו אנשי החמאס בילדיהם של יריביהם מהפתח, אבל אנחנו הרי גאים בכך שאנו שונים, טובים, נעלים, אנושיים יותר. גם במלחמה הנוראית ביותר, אנו מצווים לשמור על טוהר הנשק, כבוד האדם.

טעויות תמיד קורות במלחמה, בכל מלחמה. כמה פעמים פתחה יחידה אחת מחיילנו באש על יחידה אחרת מכוחותינו. ניתן לייחס (בקושי) הרג של ערבייה עם ילדיה לטעות אנוש, לחוסר תיאום בין היחידות השונות, אבל מה עם השחתת הרכוש הזדונית שדיווחים רבים התפרסמו אודותיה, מחשבים מנותצים, חיילים שעשו את צרכיהם בחדרי הבית, כתובות נאצה על הקירות? בכתבה של "הארץ" מספר מפקד על פיקודו שהשחית תמונה משפחתית בבית בו התאכסנו. כשנשאל לפשר מעשיו, ענה: "כי הם ערבים!" אין להתפלא אם אצבעותיהם של אנשים עם השקפת עולם כזאת, קלות מדי על ההדק ואינם רואים בהרג קשישה יותר מתקלה קלה.   

במקרה זה כבר לא ניתן להטיל את האשמה על צה"ל. האשמה הזאת רובצת לפתחם של מוסדות החינוך, אבל שוב נשאלת השאלה, האם ניתן בכלל לחנך ולשנות ציבור מגוון עם רקע תרבותי שונה החי בארץ הזאת, המושפע מהמלחמה המתמשכת שישים שנים וחשוף לדיווחים במדיה על אכזריותו של האויב? מה יגידו המחנכים לאותם ילדים שביתם נמצא בטווח הקסאמים, ששומעים על מחבלים מתאבדים?

הרי לכם סיבה מדוע עלינו לחתור ללא ליאות להשגת שלום בינינו ובין שכנינו. (ואל תגידו אין עם מי לדבר. כותרת נוספת מהיום: "אסד: היינו קרובים כחוט השערה להסכם עם ישראל"). השלום נחוץ לנו לא בגלל זה שלא נעמוד במלחמות חוזרות ונשנות תקופתית מבחינה כלכלית, לא בגלל זה שצבאנו לא יוכל לעמוד כנגד האויב המתחמש ומשתכלל. במערכות הצבאיות ננצח, אבל נפסיד במלחמה המוסרית, נאבד את העליונות האנושית שלנו, ילדינו יתכחשו לערכים בהם האמנו.

"לצה"ל אין כל ידיעות תומכות, או קודמות לאירועים המדוברים". לא ידעו? לא רצו לדעת, הכתובת הייתה על הקיר.