נבחרת ישראל (מקום שני, 8 נק') ונבחרת יוון (מקום ראשון, 9 נק') נפגשו שלשום (שבת)  בר"ג במסגרת המחזור החמישי במאבק על המקום הראשון, בידיעה שהמנצחת תקנה נקודה בכרתים ביום רביעי, מעין משחק הגומלין.

1) סיכום המשחק:

ישראל נתנה שתי דקות טובות, ומהרגע הראשון היה ברור שבן סהר הגיע למשחק, אך מהר מאוד היא התגוננה ובמקום להיות זאת שתוקפת ושולחת שחקנים קדימה - הפעילה לחץ בהגנה והתבססה על מתפרצות. היוונים הניעו כדורים במומחיות, היו מסוכנים יותר, הגיעו ליותר מצבים מסוכנים במצבים נייחים ושלטו לחלוטין במרכז השדה. ישראל הגיעה למצבים בזכות הברקות, אך יוון היא זאת שעלתה, ובצדק, ליתרון, בדקה ה-42. כדור חופשי נשלח לעומק, ואחרי ערבוביה ברחבה מס' 8 של יוון נגח לכיוונו של גקאס, שמקרוב ובלי שמירה עליו הכניס בקלילות. 1-0 ליוונים, וזאת גם הייתה תוצאת המחצית, וקשטן צריך שינוי מהיר.

שינוי מהיר אמרתי? שום שינוי טקטי במחצית, וגם על המגרש לא ראינו שינוי אמיתי ב-6-7 הדקות הראשונות של המחצית השנייה, אבל ישראל החלה לתקוף יותר ועוד הברקה מושלמת של סהר סידרה לבניון בישול אחרי מסירת רוחב ולגולן את השער השלישי שלו בקמפיין. ישראל תפסה מומנטום, ומאותו הרגע החלה לתקוף, שלחה יותר שחקנים קדימה וסוף סוף גם עשתה חילוף (יצחקי במקום ברדה, 61), אך השינוי לא היה מספיק. ישראל תקפה, אך לא ייצרה הזדמנויות; המגנים עלו יותר קדימה, אך חוסר הדיוק של יצחקי, הפציעה של בניון וחוסר מחץ ברחבה ובכלל במטרים שלקראת השער מנעו מישראל להתקרב למהפך, להוציא החטאה ענקית אחת של יצחקי. יוון הסתפקה בתיקו, ובצדק, התבססה יותר על מתפרצות, וגם אז הייתה מסוכנת יותר. במחצית השנייה היא הגיעה לשלושה מצבים גדולים שהחלו מימין והמחליף סמאראס עשה את העבודה. ובסיום 1-1: משקף, אך אם למישהו הגיע לנצח זה לאורחים, אלה שלפני אלפיים שנה הפסידו למכבים, אבל היום טובים מהנציגים הישראלים.

2) ישראל - יכולת מאכזבת, תוצאת מאכזבת:

ישראל לא הייתה טובה במחצית הראשונה, ונתנה ליוונים לשלוט בקצב המשחק, להניע כדור לרוחב בלי מספיק לחץ על הכדור, ומפעם לפעם למצוא חורים בהגנה ובסופו של דבר גם לכבוש. במקום לתקוף וללחוץ בהתקפה, ישראל לחצה בהגנה. ברגע שהכדור אצלך - הרבה יותר קל לשלוט בקצב המשחק, כי היריבה נאלצת לרוץ אחרי הנעת הכדור ולהתרכז בהגנה, בעוד אתה יכול לשחק בסבלנות וככה גם המשחק עקבי יותר, יש הנעת כדור עקבית ולאורך זמן. זה מה שקרה שלשום. ישראל התבססה על הברקות וניצול טעויות בהנעת הכדור של יוון - אך כמעט ולא היו כאלה, וישראל בעצם נתנה ליוון להשתלט על קצב המשחק.

קשטן לא עשה שינויים, וגם כשעשה זה היה מאוחר מדי ולא תמיד נכון. על המגרש היה שיפור, אבל מינורי. המשחק היה משוחרר יותר, יותר שטחים פנויים - וזה הוביל לשיפור ביכולת של בניון ובכלל ליכולת של הקישור ההתקפי של ישראל, וגם ראינו יותר הצטרפות מאחור של המגנים, אבל גם אז המתפרצות של היוונים היו מסוכנות לא פחות. ישראל סוגרת 1-1, לא הגיעה לה יותר, ובהתחשב בסגנון המשחק של יוון, שחיפש להוציא נקודה - היא יכולה, צריכה ואף חייבת לדאוג לקראת המשחק השני ביום רביעי.

הבעיה המרכזית של ישראל היא חוסר בקשר מרכזי, קשר 50/50. אין לנו כמעט שחקנים כאלה בארץ, וגם מי שכן יכול לשמש ככזה לא בתמונת הסגל. עידן טל מזדקן וביכולתו כיום אין לו יכולת בנבחרת, אבל קשה למצוא שחקן ישראלי שיודע טוב יותר להניע כדור ולנהל את המשחק. מדובר בתפקיד חשוב מאוד בכדורגל, בעצם החשוב ביותר. בעוד ליוונים היה את בסינאס, לישראל אין שחקן במודל של צ'אבי/למפארד, יותר לכיוון של צ'אבי, סקולס או פירלו (אני מדגיש את המילה במודל, שלא יבינו שישראל צריכה שחקן ברמה של צ'אבי/למפארד), אבל הלוואי שהיה לנו אפילו שחקן כמו בסינאס. קשר שיודע לעשות הגנה והתקפה, מוסיף אגרסיביות, להניע כדור, שחקן אחראי שבעיקר יש לו חוכמת משחק, והוא יודע למצוא את השטחים הנכונים והפנויים למסירה, ויודע לרווח ולנהל את קצב המשחק, כשבד"כ הוא מגבה מאחור, אך לעיתים עולה להתקפה, מסכן מרחוק ועוזר יותר קדימה. גל אלברמן הוא שחקן נהדר וסימפטי מאוד, אך הוא לא מנהיג, הוא לא שחקן שיכול להוביל, ובד"כ צריך לידו שחקן כמו בואטנג או מישהו עם נוכחות וכוח כדי לבוא לידי ביטוי. אלברמן הוא שחקן הגנתי, אבל צריך שחקן טכני יותר ויצירתי יותר; תמיר כהן הוא קשר אחורי נטו והוא בטח לא אופציה נורמלית; השאר פשוט לא מספיק טובים, כשגם בירם כיאל צריך את קולמה לצידו כדי לבוא לידי ביטוי באופן מלא. בלי שחקן כזה ראינו שאין מי שיוביל הנעת כדור מסוכנת, ויוון הצליחה להניע את הכדור מצד לצד ולשלוט בקלילות במרכז השדה. יותר מדי פעמים ראינו את ישראל משחקת על התקפות מעבר או מתפרצות, אולם לא מסוגלת להחזיק כדור באופן מסודר ועקבי, אלא תוך התבססות על יכולות אישיות והברקות של שחקנים בודדים. משחק קבוצתי מתחיל בשחקן מגוון כמו שדיברתי עליו, אבל אין לנו בארץ אפילו שחקן שמתקרב לזה ושיש לו מקום בסגל הנבחרת.

מבחינה התקפית, קשה לבוא בטענות לישראל: ישראל לא ייצרה מספיק הזדמנויות, אך אם לוקחים את שחקני ההתקפה באופן אישי - רובם היו לא רעים (ועל כך בהמשך). ראינו בהתקפה של ישראל, די כצפוי, הרבה יכולות אישיות, טכניקה אישית, לא מעט מוטיווציה והרבה נחישות. בכלל, אם לוקחים את השחקנים הישראלים באופן אישי, ולא רק בהתקפה, הם היו לא רעים - אך הבעיה היא שבאופן קבוצתי זה נראה הרבה יותר טוב.

כאמור, אחת הבעיות כשאתה מתגונן ונותן ליריבה להניע את הכדור הוא שהכדור לא ברגליים שלך תרתי משמע: לא רק באופן המעשי, אלא גם הרבה יותר קשה לשלוט בקצב המשחק. בזכות המתפרצות הרבה קבוצות מתגוננות ומשחקות על אותן מתפרצות כדי לנצל הזדמנויות, אך זה יוצר חוסר עקביות: אתה לא יודע מתי תנצל טעות אצל היריבה, מתי תחטוף כדור וזה פחות תלוי בך; לעומת זאת, כשמניעים כדור יש איזשהו רצף, איזושהי תקיפה כלשהי שחוזרת על עצמה, וגם כשהיא שבלונית, ושבלוניות זאת הבעיה המרכזית שעלולה להיווצר מהנעת כדור מעייפת שחוזרת על עצמה - יש כיוון. אתה מחזיק בכדור, וברגע שאתה מניע כדור - בד"כ גם המשחק שלך מסודר משל היריבה. לכן, ברגע שישראל התגוננה והתבססה על הברקות - לא מפתיע שיוון היא זאת שכבשה ראשונה.

במחצית השנייה ראינו שיפור באחזקה בכדור, יותר שחקנים עלו קדימה ויותר פעמים ראינו את מה שלא קרה מספיק במחצית הראשונה: הגבהות מהצדדים. ועדיין, גם אז היה חסר מישהו שיניע כדור מאחור. זה היה משחק של התקפות מהירות, תוצאה של הרבה לחץ לכבוש והרבה התלהבות ויצירתיות, אך מעט שיטתיות וסדר, ובזה קשטן אשם.

לגבי קשטן, צריך לזכור שלא פשוט לאמן נבחרת: אתה נפגש איתה למשחק רשמי פעם בהרבה זמן, לעיתים חצי שנה ואפילו יותר, ואז יש עליך אחריות עצומה להכין נבחרת תוך ימים ספורים למשחק, וגם מדובר בקמפיינים עם מעט משחקים ומעט הזדמנויות לשחק, כשבניגוד לקבוצה גם אין הזדמנות לתקן במפעל אחר. אומנם במשך חודשים ארוכים העבודה שלך משוחררת, אבל בתוך שבוע יש עליך אינטנסיביות שאתה לא רגיל אליה ביום-יום והלחץ גדול בהרבה מהלחץ שיש על מאמן של קבוצה, כשגם מי שבד"כ לא עוקב ומתעניין אחרי הכדורגל במדינה שלו מתעורר כשמגיע משחק של הנבחרת. ועדיין, קשטן לקח את התפקיד כשהוא מודע לקושי, ואסור לשכוח שגם ליריבים שלו, ביניהם ריהאגל, יש את התנאים הנ"ל.

קשטן שוב לא הצליח ליצור תיאום במשחק ההגנה החלש שלו, שוב בחר הרכב עם לא מעט בעיות, שוב היה אופטימי מדי ומרוצה מדי מהמשחק בסופו של דבר, לפחות כלפי חוץ, שוב הגיב לא נכון למשחק. לפיכך, אשאל אותו מספר שאלות:

- למה דקל קינן האיטי מועדף על אבי סטרול האחראי בהרבה?

- למה לפתוח במשחק בו אתה מחפש את הניצחון עם שני שחקנים עם אוריינטציה הגנתית ברורה? נכון שאין שם אף אופציה ראויה, אך לא עדיף לפתוח עם שחקן התקפי יותר, דוגמת בירם כיאל?

- אם הנבחרת שלך לא מרשימה ובפיגור - למה לא לעשות חילוף מיד במחצית?

- למה להכניס את ברק יצחקי רק בדקה ה-61 ולא במחצית?

- למה לחכות שבניון ייפצע 13 דקות לסיום כדי לעשות חילוף שני כשאתה צריך שער ניצחון? ולמה להכניס את בירם כיאל ולא ורמוט ההתקפי?

- למה להכניס את גיל ורמוט רק בדקה ה-85 ולא לפחות רבע שעה קודם לכן?

- למה להורות לבן חיים ולשות' בהגנה לשמור אזורית בהגנה, למרות שבן חיים מתמחה בשמירות אישיות? זה היה נראה תמוה עוד לפני המשחק, וישראל שילמה על זה ביוקר כשכל אחד שמר אזורית, אבל אף אחד לא יכול היה לשמור אפילו באופן חלקי על גקאס, שכבש בקלילות.

מעבר לכך, על קשטן האחריות באופן חלקי לגבי ההגנה: מצד אחד, לישראל יש בלמים טובים ומרכז הגנה לא רע, אך רובם כאלה שלא מסתדרים עם מצבים נייחים ואיטיים, ומעבר לכך השוער לא יציב והמגנים התקפיים מדי (ולא רק השניים ששיחקו שלשום, שדווקא עדיפים מבחינה הגנתית על אייל משומר ויואב זיו). מצד שני, לא יכול להיות שפעם אחרי פעם, כשהיא מנסה, יוון מצליחה לפתוח את ההגנה, למצוא בצורה מדויקת חורים בחולייה האחורית וכמעט לכבוש. האחריות היא גם על קשטן, שאמור לדאוג ליותר תיאום מבחינה הגנתית: הגנה שאף אחד לא יודע מי שומר על גקאס, למרות שהוא אחד השחקנים המסוכנים ביוון ובסופו של דבר הוא גם כבש - זאת הגנה מבולבלת. הגנה שכדור עובר את כולה, קופץ גם מעל אוואט ואף אחד לא מצליח להרחיק כדור - זאת הגנה לא מתואמת, והגנה שפעם אחרי פעם גקאס, ולא רק בשער, נשאר לבדו מול אוואט, או כמעט לבדו, זאת הגנה לא מסודרת. ייתכן גם שמאחר ולהוציא את אוואט בשער ובן חיים במרכז ההגנה היא מתחלפת יותר מדי בקמפיין הזה, וטל בן חיים לא שומר על רצף עם הבלם שלידו - פעם זה היה סטרול, שלשום זה דווקא היה בלם מכבי חיפה דקל קינן - אז קשה ליצור תיאום. 

צריך לציין שההגנה של הנבחרת לא כל הזמן הייתה חלשה, אבל בסופו של דבר רוב כדורי הגובה של היוונים הגיעו לרגליים או ראש של יווני, ועם התמקמות וסיומת טובה יותר של חריסטיאס ושות' זה היה נגמר בניצחון של האורחים. במחצית השנייה הייתה להגנה פחות תפקיד, אבל במחצית הראשונה הקישור האיכותי והדומיננטי של יוון לא התקשה למצוא חורים בהגנה הישראלית.

3) המצטיין בנבחרת היה ללא ספק בן סהר. הוא שיחק בתפקידו הלא-טבעי כקשר קדמי שמאלי, ולא כחלוץ מטרה. סהר הבין את התפקיד, והבליט יותר את סהר הטכני ופחות את סהר הפיזי. מזמן לא ראינו את בן סהר עם כאלה פעולות טכניות ודריבלים כאלה. הוא היתל בהגנה היריבה בקלילות, סיפק לחבריו מסירות גדולות, כולל מסירה גדולה לבניון בדרך לשער שישראל כבשה, ומסירה פנטסטית ליצחקי, שנגמרה בהחטאה מביכה של האחרון, פרץ מצויין לעומק משמאל והיה השחקן הכי בולט במשחק הישראלי, והיחיד שהיה טוב לאורך כמעט כל 90 הדקות. למרות זאת, ובניגוד לתיאורים באמצעי התקשורת - המשחק שלו לא היה מושלם: דווקא ברחבה, המקום הטבעי שלו, הוא היה מאוד לא תכליתי, ולא פעם, במקום לחפש במהירות את השער - הוא התעכב, נסחב עם הכדור ובמקום לבעוט חיפש עוד יותר לעבור שחקנים. הכול עבד יפה עד הנגיעה האחרונה, עד הבעיטה האחרונה, וזה אולי מה שמנע ממנו לכבוש.

לקראת המשחק ביום רביעי, קשטן לא יכול להתעלם מסהר, שחייב להמשיך לשחק על העמדה הזאת. בכל מקרה, נראה שהמעבר לדה גראפשחאפ עשה לסהר רק טוב. זאת אולי לא קבוצה גדולה - אבל הוא משחק בליגה הבכירה של ליגה חזקה באירופה, ומקום שנותן לו דקות משחק קבועות. אומנם בפורטסמות' הוא התאמן בליגה הטובה בעולם, אך שחקן צעיר יתקשה להתפתח בלי דקות משחק, ולא מדובר בשחקן שזאת עונה ראשונה שלו בבוגרים. לדעתי, ואמרתי את זה פה באתר בעבר - אין לו מה לחפש בצ'לסי, זה שבאופן רשמי הוא שייך לצ'לסי זה רק תוקע אותו, כי הוא לא יחזור לצ'לסי ובטח שלא ישחק - לדעתי, הוא חייב למצוא בית קבוע, וכשהוא מושאל פעם בחצי עונה הוא יתקשה להיות יציב, ולכן חשוב מבחינתו לעזוב סופית את צ'לסי ולקבל החלטה לאן הוא הולך - ייתכן שיהיה עדיף לו להישאר בהולנד, להמשיך את מגמת ההשתפרות ובעתיד לחזור לטופ, גם אם לא לצ'לסי, כשהוא שחקן טוב יותר.

עומר גולן רשם משחק טוב גם הוא: גולן קודם כל כבש את השער, ששוב הוכיח שהוא הסקורר של ישראל כיום. מעבר לכך, שיתוף הפעולה בינו לבין השחקנים שסביבו היה טוב, ולא פעם ראינו פריצות שלו לעומק ומסירות רוחב לשחקנים שבאים כטריילים מאחור. הוא שיחק חכם, עם הפנים לשער, וזאת למרות שההגנה הצפופה של יוון עבדה מצויין והנבחרת לא הצליחה לייצר כמעט שום הזדמנות של ממש. גולן של העונה הנוכחית הוא שחקן אחר. אפשר להגיד שזה התחיל מהשער שכבש בשלהי הקמפיין הקודם נגד רוסיה, אבל בשורה התחתונה מאז שהוא עבר ללוקרן הוא שחקן אחר: הוא מצליח גם בקבוצתו בבלגיה, וכשהוא חוזר למשחקים בנבחרת אנחנו מקבלים חלוץ מטרה, שחקן שלא כל הזמן מורגש - אבל נבחן במספרים, והמספרים אומרים שיש לו כבר שלושה שערים בחמשת המשחקים של הקמפיין הנוכחי במדי הנבחרת. גולן הפך להיות הדבר שהכי קרוב ל"מס' 10", לחלוץ מטרה שיש לישראל להציע. הוא משחק יותר מקולאוטי, למרות שלשום, יציב יותר מסהר בנבחרת, ועשה התקדמות גדולה מאוד בהשוואה לשחקן של מכבי פ"ת בעונות הקודמות שראינו.

הפסטיבל סביב יוסי בניון היה מוגזם, וכבר במהלך השבוע שעבר היה אפשר להרגיש בפתטיות סביב הנושא. מעבר לכך שהיה ברור שהוא ישחק כי לפני כל משחק הוא "מאיים" שלא ישחק - ובסוף כן משחק, וכל עוד הוא עומד על הרגליים ומקיים אימון חלקי זה ברור שהוא ישחק. נוצרה תחושה שהנבחרת היא רק בניון, מה שלא נכון. דווקא בלעדיו באופן טבעי השחקנים מקבלים יותר מוטיווציה להוכיח את עצמם גם בלי בניון, והתלות שיש בו, באה לידי ביטוי גם שלשום, הייתה מוחלפת במשחק קבוצתי, בלי תלות בשחקן ספציפי. בניון הוא הברומטר של ישראל, וראינו שלשום שברגע שבניון השתפר כל הנבחרת הפכה למסוכנת יותר בגלל השיפור שלו. ובכל זאת, אם הכנה מקצועית ופסיכולוגית - ישראל יכולה לשחק טוב גם בלי בניון.

בכל מקרה, יחסית לפצוע אנוש שרגלו נכרתה הוא שיחק לא רע. במחצית הראשונה היה המשחק מאוד סטטי, ישראל התגוננה וראינו משחק עומד ואיטי, כשהנעת הכדור היוונית אילצה את כל השחקנים לשחק על העמדה שלהם - ובניון נתקע באגף, ולא מפתיע שהוא התקשה לבצע משהו. כשכל הקבוצה מתגוננת קשה לייצר משהו מהיר, בטח כשהיריבה עושה הגנה טובה ולא נותנת לאף שחקן לחגוג. לא מפתיע שבניון גם התקשה להתרכז כשהמשחק עומד כ"כ ואיבד כדורים כשהוא קיבל כדור על הקו.

במחצית השנייה הוא השתפר. המשחק השתחרר, ובניון היה דינמי יותר, חופשי יותר. את רוב התקפות המעבר והיציאות המהירות קדימה להתקפה הא הוציא, הפריצה שלו השתפרה, הוא בישל שער והתחיל לתרום הרבה יותר מהלכים יצירתיים. בכל מקרה, המשחק הזה העלה סימני שאלה לגבי עמדתו של בניון: בליברפול הוא טוב באגף כי יש את השחקנים המובילים במרכז, יש את ג'רארד כקשר-חלוץ, ומאחוריו את מסצ'ראנו ואלונסו, ובניון משחק לידם, על תקן השחקן שמביא יכולת אישית ועוזר לשחקנים במרכז, ולא נמצא במרכז העניינים; בנבחרת הרבה יותר דברים נופלים עליו, ולכן מיקומו באגף תוקע אותו. העניין הוא שקשה לראות חלוץ יחיד שיכול להסתדר לבדו בחוד, מה גם שזה אומר שצריך להוציא מההרכב את גולן/ברדה, או להציב את ברדה בעמדה הלא מתאימה לו, באגף, ולכן המערך שיותר מתאים לישראל הוא 4-4-2, גם אם זה אומר שאין קשר קדמי לפני מרכז השדה ובניון משחק באגף. כמו שראינו במחצית השנייה, בניון שחקן מגוון שיכול לסגור כמה עמדות בקישור ההתקפי, הוא רק צריך שהמשחק יהיה משוחרר, מהיר ופחות צפוף ממה שהוא היה במחצית הראשונה.

לא ברור למה תמיר כהן קיבל את הצ'אנס מקשטן, למרות שהוא לא משחק הרבה בנבחרת. בירם כיאל יכול היה לתרום הרבה יותר למשחק ההתקפי (יש לו העונה במכבי חיפה שלושה שערים וארבעה בישולים, הרבה יותר מהתרומה של תמיר כהן גם כששיחק בארץ), בעוד כהן הוא שחקן הגנתי נטו, כיאל חזר לאחרונה להרכב של חיפה ואם צריכים הגנה - יש את אלברמן, שיכול לשחק כקשר אחורי במקום כהן, אם כיאל יהיה בהרכב. שלשום כהן היה השחקן הכי חלש בנבחרת: הוא ידוע כשחקן אגרסיבי בהגנה - אבל עשה מעט תאקלים וגליצ'ים בהגנה, לא עבר את החצי בכלל והיה אנמי מתמיד. מה הוא הוסיף למשחק? למה לא עדיף לשחק עם כיאל? זה היה ברור עוד לפני המשחק שכדי ליצור מרכז שדה מגוון ומסוכן יותר צריכים את כיאל.

דודו אוואט כמעט חטף גול בגלל טעות קריטית בתחילת המשחק, ולאחר מכן יצא מוקדם מדי מול כמעט כל בעיטה של היריבה, למרות שמול בעיטות מרחוק, כשהוא לא שחקן אחרון בהגנה, אסור לשוער לצאת מהשער. בשער הוא לא היה אשם - אף אחד לא סגר את גקאס, ואוואט יצא כמו שהוא היה צריך, אבל בפעמים האחרות, להוציא הדיפה אחת גדולה, הוא עשה לא מעט טעויות וגם הרחקות הכדורים שלו לא היו מרשימות.

 גל אלברמן ממשיך להיות אחד השחקנים הכי יציבים שיש לנו להציע. באחריות ובעיקר שקט הוא הפך לבאנקר במרכז השדה של ישראל. אין כמעט שחקנים שמקריבים כמוהו על המגרש, שלא מפחדים לרדת לגליץ' אחרי גליץ'. הוא לא מנהיג, הוא לא הפתרון לאיש שיוביל את המשחק הקבוצתי, אבל הוא מסוג השחקנים שחוטפים הרבה במרכז השדה ובעצם מקשה מאוד על מכדררים - כי הוא סוגר להם את הקרקע, הוא משתלט על טווח השליטה בכדור שלהם. במחצית הראשונה הוא היה מהיחידים שהפעילו לחץ במשחק ההגנה, שלחץ בשמירות חזקות, חטף כדורים מאחור, ובמחצית השנייה ראינו אותו גם עוזר מעט בהתקפה, נותן כמה מסירות ועולה לא מעט קדימה. אלברמן אולי לא נותן עונה גדולה ולא משחק באופן קבוע - אבל בניגוד לכהן גם כשהוא לא משחק קבוע הוא חייב להיות בהרכב. אין כרגע אופציה טובה ממנו בארץ בעמדה שלו.

אז מה ישראל צריכה לעשות במשחק השני מול יוון?

-כאמור, לשחק עם כיאל במקום כהן.

-לשחק מאוד מסודר, לעבור את 20 הדקות הראשונות בשלום. תיקו שני ישמור על הסטטוס קוו ויהיה לא רע עבור ישראל - ולכן חשוב לא לתת ליוון לעלות ליתרון מוקדם ולהשתלט על קצב המשחק. אם ישראל תרגיל את המשחק לתיקו היא תוכל לעקוץ בהמשך, כמו שיוון עשתה שלשום.

-ניצול הזדמנויות. במשחק כזה, בו סביר להניח שיוון תתקוף ותחפש בצורה מאסיבית יותר את הניצחון - ישראל צריכה לנצל את ההזדמנויות ממתפרצות, כי לא יהיו מספיק הזדמנויות כדי שיהיה אפשר להחטיא.

-להיכנס למשחק מוקדם יותר, לא לחכות למחצית השנייה.

-לעזוב את עניין בניון, להוריד קצת מהמעמסה עליו, לחלק יותר את הכוחות.

-לעשות חילופים מוקדמים יותר במקרה הצורך, להחזיר את ברוכיאן לסגל.

-סטרול למרכז ההגנה במקומו של דקל קינן.

-להתבסס על האגפים, לרווח את המשחק, לנסות שהמשחק יהתבסס יותר על הצדדים ופחות על החלק החזק של יוון - מרכז השדה. למרות זאת, סביר להניח שישראל רוב הזמן תתגונן ותצא להתקפות מהירות, ולכן יהיה קשה למגנים, כי הם צריכים לבוא מאחור להספיק לעלות קדימה.

-במהלך השבוע לתרגל את משחק ההגנה כדי להימנע מחורים שהיו במשחק הראשון.

האם ישראל תעלה למונדיאל? כבר עבר חצי דרך, וכמעט בכל המשחקים, גם במשחקים שישראל ניצחה, היכולת שלה הייתה רחוקה מלהרשים, ההגנה לא מתואמת כמעט כל משחק, ולמרות 9 שערים בחמישה משחקים - היא ספגה יותר מדי שערים (שישה). אומנם נשארו לה עוד שלושה משחקי בית, אבל שני המשחקים הכי חשובים, נגד יוון ושוויץ, יהיו בחוץ. יוון הצליחה לשלוט בקצב המשחק שלשום - וזה בטח לא יכול לעודד את קשטן. מעבר לכך, גם נגד שוויץ, גם נגד יוון וגם נגד לוקסמבורג ישראל נקלעה לפיגור או לשוויון מביך (נגד לוקסמבורג) - והתעוררה רק במחצית השנייה. ישראל תהיה חייבת להשתלט על המשחקים ולא להתעורר רק אחרי שכבר נכנסה לפיגור.

מעבר לכך, לקראת המשחקים הבאים עוד כחצי שנה ובעיקר לקראת המשחק נגד שוויץ - הוא יהיה חייב להביא יותר שחקנים מבוגרים יותר. לישראל יש לא מעט שחקנים בני 27-28, אבל לא שום שחקן שדה בן 30 ומעלה. אם ישראל רוצה לעלות למונדיאל - היא תהיה חייבת שחקנים מבוגרים שיעמדו בלחץ, יאזנו את הצעירים ויוכלו להוסיף הרבה, גם מהספסל. אני מדבר קודם כל על אריק בנאדו, שיש לו מקום לפחות בסגל ה-18, אבל גם על שחקנים כמו טועמה, שיש לו הרבה יותר ניסיון מברוכיאן וסהר, או מיכאל זנדברג, בהתאם לכושרו, יניב קטן שחייב להיות בסגל, והמבוגרים יותר - כאמור, בנאדו, וגם יגאל אנטבי/חרזי, כלומר שחקנים שמספיק שיהיו על הספסל - ויוכלו להוסיף הרבה קור רוח וישפיעו פסיכולוגית על שחקני ההרכב, ואם יצטרכו להיכנס - ידעו לעשות את העבודה. הרי בסופו של דבר, למרות שאנטבי לא כמו פעם וגם חרזי אותו הדבר - לדעתי, אפשר לסמוך עליהם יותר מעל מורי.

ועוד דבר אחד: עם כל הכבוד, קשטן לא מתקרב לניסיון ברמות הגבוהות של היצפלד, שאימן את באיירן והוביל אותה לזכייה בליגת האלופות ואליפויות, מאמן שוויץ, או לשל ריהאגל. קשטן אף פעם לא יהיה ברמתם - ופה נמצא אחד היתרונות של היריבות של ישראל - המאמן. זה פחות מאמן גרוע של ישראל, זה יותר מאמנים מצויינים יחסית לרמת הנבחרות. בהרחבה לגבי נושא המאמן הלאומי - בהמשך.

4) יוון - באה כדי לצאת עם נקודה ועמדה במטרה:

 יוון פתחה טוב, שלטה במשחק, ולמרות שלא תקפה ברוב הדקות - החזיקה כדור במרכז השדה, הניעה אותו והגיעה למספר הזדמנויות. חוליית ההגנה שלה הייתה סבירה, מה שבלט יותר במשחק שלה היה היכולת ההגנתית הקבוצתית, ולא השמירה של שחקנים באופן ספציפי. היוונים היו מסוכנים יותר במצבים נייחים, ובדקה ה-42 עלו ליתרון ממצב נייח. במחצית השנייה היא התגוננה יותר ושיחקה על מתפרצות - וגם אז הייתה מסוכנת לא פחות מישראל, ועם סיומת טובה יותר הייתה מכריעה את המשחק.

היוונים באו כדי להוציא נקודה ולהעביר את ההכרעה של שני המשחקים למשחק השני - ועמדו בזה. הם שלטו בקצב המשחק, והצליחו במחצית הראשונה ליצור קצב איטי, מסודר וסבלני - במקום מהיר, כמו שישראל הייתה צריכה במשחק שלשום.

היוונים הראו שוב מה שידענו: מדובר בנבחרת טקטית ויעילה מאוד, אבל מעבר לכך חכמה בהרבה, עם שחקנים עם ראיית משחק הרבה יותר טובה ומשחק מדויק בהרבה. הם ייצרו מסירות מסוכנות להתקפה, ושלטו בעיקר בקישור.

ריהאגל ניצח את קשטן בענק. ריהאגל מעמיד נבחרת טובה מאוד, שמבחינה התקפית מתבססת על ארבעה שחקנים מרכזיים: בסינאס, שהוא לא שחקן התקפי, אולם מסדר את המשחק מאחור ובונה את ההתקפות ממרכז השדה, קראגוניס, שמסכן את השער משמאל, מסדר כדורים מסוכנים לשחקני ההתקפה ומחזק עוד יותר את הקישור המצויין של יוון. בנוסף אליהם יש את שני החלוצים: גקאס, שמלבד פאשלה אחת - כבש, בישל כמה מצבים והיה השחקן הכי מסוכן של יוון, שבניגוד לחריסטיאס גם ידע להתמקם והצליח להגיע לרוב המצבים המסוכנים של היוונים, וכמובן חריסטיאס, שהראה לנו מה זה פיבוט אמיתי - חלוץ מטרה, שמשחק עם הגב, נותן מסירות לצדדים, בא הרבה לעזור אחורה וחוזר במהירות לרחבה, עושה תנועה - הבעיה היא שההתמקמות שלו ליד השער הייתה לא טובה, ולמרות שנשלחו אליו מהאגפים המון כדורים הוא לא הצליח להשתלט כמעט על כולם, והסיומת שלו ליד השער לקתה בחסר, ובעוד גקאס הצליח להשתלט על כדורים - התזמון בהתמקמות ברחבה של חריסטיאס היה בעייתי, ובסופו של דבר גם כשהגיע להזדמנויות אלה היו כדורים מסוכנים שהורמו לעברו והוא לא הצליח לשנות את כיוונם והסכנה שלהם באה יותר בגלל ההרמה הטובה או בגלל שחריסטיאס היה קרוב מאוד להגיע לאותם כדורים.

גם ספסל יש ליוון, וראינו שלריהאגל היה אומץ ועשה חילוף התקפי, למרות שבניגוד לישראל עבור יוון הניצחון היה אקסטרה במשחק הזה: הוא הוציא את בסינאס, שסידר טוב את המשחק, נתן מסירות פשוטות ושיחק טוב אבל לא היה התקפי מספיק עבור ריהאגל, והכניס את סמאראס. לא בטוח שזה היה נכון להוציא את בסינאס, אך בשורה התחתונה סמאראס הוסיף מהירות עם הכדור ושליטה שאין לבסינאס, ומבחינה התקפית הוא תרם יותר.  

ליוונים יש גם ראיית טובה בהרבה משל השחקנים הישראלים. הטאץ' שיש לקראגוניס ובסינאס בכדור הוא מעולה, ובחלק מהמקרים הם הצליחו להעביר כדורי עומק לחלוצים ולמצוא במדויק את החורים בהגנה הישראלית. מעבר לכך, הם באמת חיפשו את השער, ובעוד ישראל הייתה מאוד לא תכליתית והייתה חסרה במחץ קרוב לרחבה ולשער היוונים לא הפסיקו לבעוט מרחוק ולבעוט גם בעיטות חסרות סיכוי, אבל לפחות ליזום, לנסות להפתיע. גם מבחינת העמידה על המגרש אפשר היה להתרשם מהחיבור היווני, ומריווח המשחק - השחקנים של הנבחרת היוונית שיחקו רחוק אחד מהשני והצליחו לפתוח את המשחק ולרווח בצורה מסודרת, במקום שישראל תהיה זאת שתתקוף.

יוון נבחרת טקטית חכמה, אבל עדיין החלשה ביותר בין המדורגות ראשונות בהגרלה, ונבחרת בהחלט עבירה. ישראל תהיה חייבת לצופף טוב יותר את ההגנה כדי למנוע מהם למצוא חורים בהגנה, ומבחינה הגנתית להתרכז במרכז השדה - להפעיל המון לחץ על הנעת הכדור היוונית, וככה לצאת למתפרצות, כי רק ככה יבואו השערים. אם ישראל תצופף חזק ותלחץ עם כל שחקני המרכז היא תקשה בהרבה על הקישור של יוון, ועל הנעת הכדור, שמתחילה במרכז השדה. בעוד מבחינה התקפית ישראל בעיקר תתבסס על לרווח, כי הכוח של ישראל נמצא באגפים, הכול יתחיל מההגנה דרך מרכז השדה. במשחק ברביעי ישראל תעז עוד פחות ותהיה זהירה מאוד, בעוד יוון תתקוף ותחפש את הניצחון - ולכן המפתח הוא משחק ההגנה, לא רק התיאום בחוליית הגנה, שגם זה, כאמור, חשוב - אלא גם כל המשחק ההגנתי הקבוצתי. הגנה טובה, לחץ על הנעת הכדור ואגרסיביות בלי פחד במרכז השדה יגדילו משמעותית את הסיכויים של ישראל.

5) מאמן זר?

יוון נבחרת ממושמעת בהרבה ומאומנת, מה שעוד יותר מעלה את השאלה אם אולי גם אנחנו צריכים מאמן זר - ניסינו כבר את גרנט, ניסינו את קשטן, אולי הפתרון הוא מאמן זר? קודם כל, צריך לציין שכל עוד קשטן לא עולה למונדיאל נראה שחייבים להחליפו ממספר סיבות:

- מיצוי. אחרי שלוש שנים כמאמן הנבחרת, ואחרי שלא הצליח (כמובן במידה ולא יעלה למונדיאל) בשני הקמפיינים, צריך לחפש כיוון חדש. אם היה מדובר במאמן צעיר שאף להגיד שצריך לתת לו זמן - מילא, אבל זה לא המצב. צריך מאמן רענן יותר, שיהיה אפשר לבנות עליו לאורך זמן ולא יהיה בשלהי הקריירה כמו קשטן, או לפחות מאמן שעדיין לא התנסה כמו שום.

- החלטות מקצועיות בעייתיות. קשטן בנה סגל צעיר מדי, ולמרות שאף פעם אי אפשר להסכים לחלוטין עם זימונים של מאמן - שחקנים כמו בנאדו, זנדברג וטל לא זומנו גם כשזנדברג הציג את היכולת הטובה שלו בקריירה (עונת 2007), שטל חזר לכושר (עונת 2008) ולגבי בנאדו בכל התקופה של קשטן. אפשר להוסיף גם את טועמה ויניב קטן, שהיו צריכים להיות חלק מהסגל.

 יש כרגע שלושה מאמנים ישראלים ראויים לדעתי:

-אברהם גרנט. מכיר את הכדורגל העולמי מצויין, מכיר את הנבחרת, ירים סגל מנוסה יותר ומאוזן יותר מבחינת הגילאים, הוכיח את עצמו כמאמן הנבחרת והוסיף אופי לנבחרת, עד שהגיע סוף הקמפיין וגרנט הוכיח, מה שבא לידי ביטוי מאוחר יותר בצ'לסי, שיש לו המון אופי כמאמן, אך בדיוק כשצריך, ברגעי האמת, הכול נהרס לו, ועם מאזן שערים קצת יותר טוב ייתכן שישראל הייתה במונדיאל. מאחר ולא הצליח במבחן התוצאה לעלות את ישראל למונדיאל וסביר להניח שלא ימהר לחזור לנבחרת - זה פוגע באפשרות ובכדאיות.

-רוני לוי. מצד אחד אולי צעיר מדי, אבל הצליח בקבוצה גדולה; לדעתי, הוא צריך להוכיח את עצמו גם בקבוצה כמו מכבי פ"ת, עם סגל הרבה פחות טוב, להתבשל עוד עונה-שתיים ואז יהפוך לאופציה טובה. בטווח הארוך הוא המאמן הישראלי הכי טוב שיכול להיות לנבחרת.

-יצחק שום. שום מנוסה, עבד כבר בנבחרת, מכיר טוב את הכדורגל הבולגרי, יווני וכד', רק בשנתיים האחרונות אחראי על הגעתם של המגן המצויין אלברז והביא את החלוץ הזר היחיד שהצליח בבית"ר בשנים האחרונות - רומולו. אופציה טובה, אולי הטובה מבין השלוש, אבל ספק אם ירצה להכניס את עצמו שוב ללחץ. הפנסיה מגאידמק מורידה ממנו דאגות לפרנסה, ייתכן שהוא מעדיף למצות קודם את האופציות לעבור למאמן שוב באירופה.

למרות שיש כמה שמות ראויים ומתאימים, כאמור שלושה מרכזיים - הפתרון הכי טוב הוא מאמן זר. לא צריך הידינק, שגם לא יבוא, אפילו לא היצפלד, אבל מאמן זר יכול להיות פתרון טוב. כדאי לצאת מהאשליות - לא כ"כ מהר היסודות ישתנו, אך אם יהיו בארץ 2-3 מתיאוסים זה כבר יהיה מעולה. גם אם לא ישתנו דברים מהבסיס - התקדמות כלשהי, שבהחלט תבוא לידי ביטוי אם המאמן זר יקבל חוזה ארוך טווח, היא גם משהו, ואם יבואו כמה מאמנים כאלה לארץ הכדורגל גם ישתפר.  צריך להחתים מאמן זר לטווח ארוך, להודיע לו שבקמפיין הראשון הוא צריך קודם כל לבסס סגל, לבנות משהו לקראת העתיד. הוא צריך לדרוש כמה שיותר אימונים ומשחקי אימון, ובקמפיין הראשון אולי ישראל לא תעלה, אך עד הקמפיין השני השינויים יורגשו וישראל תעלה. צריך להתרגל להבאת מאמנים זרים דוגמת מתיאוס, וכשמגיעים מאמנים זרים - להיות יותר סבלניים אליהם. ברגע שמאמנים זרים ייראו שאחד כמו מתיאוס בא לארץ ואולי עוד מאמן זר טוב - זה יפרסם את הכדורגל הישראלי ויהיה יותר כדאי למאמנים לאמן בישראל. הבעיה היא לא היחס של המאמנים הזרים - הבעיה היא שבארץ לא חושבים על זה מספיק ברצינות, וחוץ מיאמר, שעבד ברצינות ולקח צוות מקצועי זר אף אחד לא מוכן להמר פה. אנשי עסקים כמו שניידר ושחר יכולים להביא מאמן זר סביר. לא יהיו פה מאמנים זרים בכל הקבוצות, אבל אם תהיה מעט המשכיות למתיאוס זה גם משהו. ניסו מאמנים ישראלים כל השנים וראינו כמה זה עבד.