בליל הסדר התחילו לרוץ ההימורים, ליברפול 1 - צ'לסי 0. למה? ככה. אף אחד לא התווכח, אף אחד לא הניד עפעף. את ליברפול הטקטית שמנטית של בניטס כולם אוהבים. ייתכן שפחות בגלל איכות המשחק ויותר בגלל האווירה, בשנתיים האחרונות גם נוסף מימד יוסי לסיפור אז בכלל. ומתוך מיתוס אנפילד, נוצרה כל שנה אותה הפגישה ב-Andiled Road בין כחולים אוהדי הרויל בלוז לאדומים אוהדי המרססייד. כבר שנה חמישית רצופה ששתי האימפריות האנגליות הללו נפגשות במסגרת חוץ בריטית. בתחילה היה זה כאשר על הקווים בצד "השנוא" ישב ז'וזה מוריניו, מאמן פורטוגזי שהצליח בתוך פחות משנה להביא לפורטו שני גביעים אירופאיים. תוך שנה כבר מוריניו הפך לרשע מהאגדה ובניטס? הוא זה שאינו יודע לשאול. ספק אם בסיפור הזה ישנו אדם חכם, ובעיקר תם. כי זהו סודו של הכדורגל האנגלי.

ובתוך כל זאת מאז אפריל 2005 ועד ליום הזה ממש נפגשו צ'לסי וליברפול 9 פעמים במסגרת ליגת האלופות. לא קיים שום משחק בעולם שבו נפגשו שתי קבוצות כל כך הרבה מחוץ למסגרת המדינה שלהם. המיתוס על הפגישה הקבועה בין האוהדים לפני משחק חצי גמר ליגת האלופות כבר אינו עוד מיתוס, הוא התגשמות החלום (האנגלי) הרטוב. "פוטבול קמינג הום... יז קמינג הום.. יז קמינג".

הדבר שאולי הכי הרטיט את ליבו של הישראלי הממוצא היה המסגד באנפילד. הקוף הנפלא, המחויבות של כל שחקן ושחקן שנכנס לדביר הכדורגל האירופאי. משהו במגרש מריח כמו עוד תצוגה אדומה נהדרת. ולפעמים, אנחנו שוכחים שהרוטב נהדר, אבל הבקר לא רך כנדרש. באותם רגעים, היית מת שליברפול יעיפו את הכדור לקיבינימט ולא יתנו לרשעים מצ'לסי להתקיף. ובעזרת הרוחות האנפילדיות, אף כדור לא ייכנס.

בשנתיים האחרונות, לאחר שנכבשו בקושי שלושה שערים בשישה משחקים בינהן בשנים בהם ליברפול פעמיים הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות (אחד שספק עבר את הקו והעלה את האדומים לגמר), פתאום מתחיל להיסדק עוצמתו של המסגד.

הסדיקה הינה חלק מתהליך שעובר לא על ליברפול - דווקא אם כבר הוא מעיד על תהליך שעובר על צ'לסי שהופכת מהשליטה הבלעדית בפריימר שיפ לעוד חברה במועדון האולימפוס הבריטי ביחד עם היונייטד. ליברפול וארסנל כרגע ממשיכות להיות קבוצות גדולות, אולם לא גלאטיקיות כמו יריבותיהן לצמרת האנגלית. ירידת צ'לסי בעונה זאת בפריימרשיפ אל מאבקי מיקום 2-5, הוביל להפחתה במעמדה: היא איננה עוד אימפריה כל יכולה באי הבריטי. מוריניו ממזמן לא שם כך שלבניטס אין כבר עם מי לשחק משחקי כבוד ועוצמה. זאת בדיוק הסיבה מדוע צ'לסי פתאום יותר מרגישה בנוח, דווקא שהיא פגיעה וחלשה יותר, כשהיא מגיעה לנמל: גרנט והידינק אינם מוריניו, אין עליהם את השפעתו ואת פחדיו של האנפילד. הם שמעו וראו איך צ'לסי ב-180 דק' לא הצליחה להכניע את ליברפול. לא עשו קסמים יותר מידי.

במפגש הרביעי בליברפול היינו שוב פעם קרובים לעוד 1 - 0 בנאלי, משעממם וצפוי מידי למקומיים. עד שהגיע הקוף ושאב עליו את ריסה שניות ספורות לפני סיומו של עוד מפגש בין הקבוצות. הטראגדיה הזאת הוציאה את ליברפול סוף סוף לדרך חדשה.

כמה שלא נעים היה לאוהדי ליברפול באותו רגע, הם חייבים תודה רבה לריסה או כמו שאנחנו הישראלים היינו אומרים ל"תחת" של אברם. בספרי ההיסטוריה השער הזה אולי העיר את בניטס, העיר את המועדון והעיר את אנפילד: די כבר להישער ככוך בתוך אנפילד ולנצח 1 - 0 קטן, צריך לחזור לימים הגדולים של המועדון שהפחיד יריבות גם בבית וגם בחוץ, לשחק כדורגל אטרקטיבי וללא מורא בשום מגרש בעולם. ואנפילד? ממילא עוד מעט עוברים לאצטדיון חדש, אז שאנפילד יישאר בתור מסגד, אבל נמאס כבר לראות אנשים שבמקום לחפש שערים, כדורגל אטרקטיבי ואת האיכות הכבירה שיש לכל אחד ואחד מבין 22 השחקנים אמש - הם בוכים כאילו העולם התמוטט בכל פעם שצ'לסי הצליחה להכניע את ריינה הבלתי מוכנע.

עכשיו אני סמוך ובטוח שליברפול לוקחת אחרי 20 שנה את הפריימרשיפ.