מהו הגבול שבין חוסר הפעלת שיקול דעת, לשימוש פלילי בכוח השררה?  שעור באשר לחציית הקווים לכיוון שימוש מניפולטיבי, אמור פושע (לכאורה) בכוח השררה קיבלנו במדינת ישראל אתמול תוך פיזור עצרת ומפגן פעילי ימין בעיירה שדרות, תוך שהמפגינים מתעתדים לצעוד לכיוון אזור גוש קטיף, מצידו הישראלי כמובן של הגבול.

 

כ-25 מהמפגינים נעצרו ומתוכם שבעה הובאו בפני שופט בקרית גת לדיון בהארכת מעצרם.  מהו שהביא את המשטרה למנוע הפגנה המתואמת למפרע עמה?  מהו שהביאם לעצור דווקא שבעה אלו ולא אחרים?  מי נתן את ההוראה למנוע בכוח הזרוע את המפגינים מלצעוד או להביע מחאתם הנובעת מזכותם הדמוקרטית כנגד גרוש גוש קטיף?  האם יכול השב"כ להמליץ על מעצר חפים מכל פשע אך בכוח ניירות עלומים אשר ספק אם בכלל ניכתב בהם דבר? זו שאלה גדולה המטילה צל כבד, בל יימחה, על הדמוקרטיה הישראלית.

 

מזה זמן שמשטרת ישראל מתנהלת כמשטרה פוליטית לכל דבר וענין, בנוסך סובייטי ידוע.  דומה ואת שיד שמאל מתירה, יד ימין אוסרת.  איננו חייבים להרחיק לשם כך.  הפגנות השמאל הקיצוני-רדיקלי הפרובוקטיביות בחברון המפירות בריש גלי את הסדר הציבורי של תושבי חברון היהודים והערבים כאחת, זוכות ליחס מפרגן מצד שוטרי ישראל.  שנים של עימותים בילתי פוסקים, מדי יום שישי, ליד גדר ההפרדה בבילעין אינם מניעים את משטרת ישראל לעצור את הפורעים הערבים ועוזריהם מקרב השמאל האנרכיסטי המיליטנטי הישראלי והעולמי.  אלו, המעטים אשר לבסוף נעצרים זוכים לטיפול "הדלת המסתובבת".  יד ימין עוצרת בדלת הראשית, יד שמאל משחררת בדלת הצדדית.   התנהלותה המחפירה, האנטי-דמוקרטית בעליל של משטרת ישראל משך ההפגנות כנגד גרוש גוש קטיף, זהה בעיקרה לדפוסי התנהלותה אמש בשדרות. 

כל אלו מלמדים על התנהלות של איפה ואיפה על רקע פוליטי הנקוטות בידי משטרת ישראל.

 

עלינו לשאול ולתמוה, את מי משרתת משטרת ישראל, האם משרתת המשטרה את המיעוט הזניח בעם? (משקל השמאל הישראלי כיום  הינו כ-20% מהאוכלוסיה הכללית) .  ומכיוון שהעובדות מלמדות על כך בדיוק, מי עומד מאחורי המשטרה והתנהלותה?  הדעת נותנת כי המשטרה וקציניה לא היו מעזים לנהוג איפה ואיפה לולי ידעו כי קיים בעבורם גיבוי, תמיכה ואהדה מוחלטים למעשיהם יעשו את אשר יעשו.  ואנו לתומנו חשבנו כי המשטרה היא משרתת הציבור באורח הומוגני ושיוויוני, הן בעבור המיעוט והן הרוב, כאחת.

 

ואכן, באורח טיבעי ולוגי, מופנות האצבעות לשותפיהם-מהאופל המידיים של שוטרי משטרת ישראל ואלו הם (נו, לכאורה...), פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון.  ובאם כך הדבר הרי על פניו עומדים אנו בפני "ברית של גנבים" אשר משתפים פעולה ברמיסת החוק במדינת ישראל כנגד רובו של הציבור הישראלי.  מובן כי ככל ברית של גנבים קיים היסוד של חלוקת השלל המעודד את קיומה ושרידותה של "ברית בילתי קדושה" זו, אך זה אינו מענינו של מאמר זה.

 

הבה ונאמר זאת בריש גלי, ניצול שררה באורח פלילי הוא מעשה פלילי.  קיים גבול דק אך ברור בין שיקול דעת מוטעה אשר אנו מתירים אותו במסגרת הבנתנו אודות מקבץ חולשותינו כבני אנוש לבין ניצול כוח השררה לשם כח השררה אשר ריח חריף של הטיה פוליטית עולה ממנו שהינו כאמור פלילי עד שורשיו.

 

למזלנו כולנו הרקב שפשה באמירי האילנות המשפטיים במדינת ישראל לא היגיע לכל שורשיהם.  בבתי משפט השלום והמחוזי עדיין ניתקלים אנו לרווחתנו, בשופטים הגונים אשר שמו את הכפיפות לחוקי מדינת ישראל, חשיפת האמת והצדק האבסולוטי, נר לרגליהם.  לוואי ויכולנו לברוש רבים משוכני בית המשפט העליון העושים משפטם קרדום לחפור בו לעיתים קרובות מדי, באותם ישרים והגונים משבילי השפיטה הארצית.

 

אחת מאלו, מהישרים וההגונים, ראינו בשופטת נחמה נצר מבית משפט השלום בקרית גת אשר ראויה לכל תשבחותינו על הערותיה הקשות למשטרת ישראל כדלקמן: " השימוש בכוח השררה וסמכות המעצר כדי למנוע זכות ביטוי זו, מעבר להיותה בגדר סתימת פיות, מלמדת על הגעתם של ימים חשוכים ביותר במדינת ישראל".

 

חייבים אנו לשים את מילותיה של השופטת הגב' נחמה נצר בכותל המזרח של מערכת שפיטטתנו, מילותיה מהדהדות בלב כל שוחר חרות ודמוקרטיה ביננו.  מובן שהורתה לשחרר את שיבעת העצורים על לא עוול בכפם, באורח מידי וללא תנאים מוקדמים.

 

אך בכך תם ולא נישלם.  עלינו להפיק מספר תובנות ציבוריות מהארועים המרעימים הללו:

 

1. עלינו לנתק את הקשר הפגום מעיקרו בין המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) אשר תחת פיקודה ולהעבירה לידי גוף חיצוני למשטרה, אפשר שכמשרד נוסף במסגרת משרדו של מבקר המדינה.  כיום "החתול שומר על השמנת" ודומה כי עושה הוא זאת היטב מדי.  שוטרים סורחים אינם מובאים לדין ואינם נענשים ובכך מקבלים הרשאה לשוב ולחטוא.  ברגיל אך דגי הרקק משלמים על עוולות קציניהם.  שוטר מושחת, אחת דרכו, הן בשיתוף פעולה עם עברינים והן בהפיכת מקצועו קרדום לחפור בו.  וכן, גם ניצול השררה למטרות פוליטיות.  עלינו לדאוג כי הקצינים אשר פקדו על מעצרי המפגינים יועמדו לדין (לא משמעתי, דין פלילי) ויענשו, בנוסף לתשלום פיצויים מכיסם באורח ישיר לעצורים.  קיים הגיון מה בתוכנותיו של שר האוצר יובל שטייניץ להקים משטרות עירוניות על פני המשטרה הריכוזית כיום.  ניראה כי משטרת ישראל נודפת ריח רע של פוליטיזציה ושחיתות היישר מקודקודה.

 

2. פרקליטות המדינה חייבת לעבור רגולצית עומק.  על גוף זה חייבים להשית מערכות בקרה ופיקוח וענישה הדוקות אשר יבורו התבן מן הבר.  פרקליטים ופרקליטות מושחתים פגיעתם רעה ואלו אינם נופלים מפגעיתם הרעה של קציני משטרה מושחתים.  יש לערוך בדיקות תיקים פעילים אקראיות, בזמן אמת, על ידי גופי בקרה חיצוניים לפרקליטות ומערכת המשפט (שוב, אפשר כי במסגרת משרד מבקר המדינה) ולפטר, כן לפטר מיד ועד להעמדה לדין, כולל שלילת רישיון לעסוק בעריכת דין,  את שסרחו.  עלינו להפוך היוצרות (בניגוד להתנהלותנו כיום), עלינו לרומם את הצדיקים ולברוש הצידה מדרכנו את הרשעים.  קיימים עורכי דין מנוסים וישרים מחוץ למעגל השרות הציבורי, עלינו לקרבם, להכשירם ולהביאם למערכת במקום התפוחים הרקובים בה.

 

3. חייבים, אבל חייבים אנו בהפרדת משרת "היועץ המשפטי לממשלה" דהיום למשרות ניפרדות של "היועץ המשפטי לממשלה" ו "ראש התביעה הכללית".  ללא כל ספק היד הפוליטית של היועץ המשפטי לממשלה כיום, מונעת הגשת כיתבי אישום מיד החוק האחרת של אותו נושא משרה.  ענין זה הינו כה חשוב ודחוף עד כי ניתן לראות בו נושא קיומי למדינת ישראל.

 

4. יש להעביר את נושא מינוי שופטים לבית המשפט העליון רגולציית עומק.  אחידות המחשבה-והאג'נדה הפושה בבית זה, הופכת פיסקי דינו של בית המשפט העליון לחוכה ואיטלולה ואת מושב השופטים שם למושב ליצים.  כוחו של בית המשפט, כל בית משפט הוא בכך כי איננו יכולים ברגיל לצפות את פסק דינו באשר כל מקרה המובן לפניו הינו שונה ברגיל מהאחר.  משאך הופכים פסקי הדין לצפויים מפאת אחידות הדעות והאג'נדה הפוליטית של השופטים שם הרי שמאבד הוא את אמוננו כפי שאכן ארע.  משלב איבוד האמון הציבורי בבית המשפט העליון ועד שלב האנרכיה הציבורית המרחק קצר.

 

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/