התנ"ך מצוונו, ללא עוררין והיסוס כי "הבא להורגך השכם להורגו".  גם מירב הטקטיקות הצבאיות העולמיות טרום כתיבת התנ"ך ואלו שאחריו ממליצות ומפגיעות לנקוט בדרך התגובה המקדימה.

מציוויו של התנ"ך אין משתמעת אנרכיה, אין משתמע כי כל אדם רשאי לקחת הנשק בידו להשכים ולהרוג את שכנו, סתם כך משום שקם על צידו השמאלי.  הציווי פותח בנושא המידתיות האובייקטיבית דהיינו, "הקם להורגך", ופרושו:, חייבת להיות אמת מידה אובייקטיבית וודאית, מעל לכל ספק סביר, כי כוונתו של התוקפן היא אכן להשמידך ומכאן רשאי אתה להקדים תרופה למכה ולהשכים ולתקפו על מנת להורגו ובכך לחסל את האיום מעל בני ביתך.

גם התזה הבאה: "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" מחזיקה הלכה ולמעשה באותו הרעיון לעיל.  איננו אמורים סתם כך, ללא סיבה, לקום ולתקוף את שכנינו.  התזה העומדת מאחורי האימרה מניחה כי עלינו להתגונן מפני תוקפן אפשרי משקימת הוודאות הסבירה כי כך כוונתו.  דהיינו עלינו להגן על נפשותינו ומשכך, ממליץ האומר כי הדרך הטובה ביותר היא לנקוט בדרך של התקפה יזומה על התוקפן בכוח לפני שהפך תוקפן בפועל.

את שאמור להיות ברי ובר הגיון לכל בר-בי-רב דומה ואינו נהיר דווקא לאנשים אשר אנו מעניקים להם בעיני רוחנו יתר ערכי מוסר אוניברסלי והמדובר הוא בציבור הרופאים.  נדייק יותר, המדובר הוא במאמרו של דר' דני פילק יו"ר אירגון רופאים לזכויות אדם אשר פורסם בגיליון אפריל 2009 הגורס כי שימוש בעינויים של המיעוט לשם הצלת הרוב אינו אנושי, אינו מידתי ואינו מוסרי.

הבה נקדים ונאמר, עקרונית, השימוש בעינויים לשם הוצאת אינפורמציה כלשהיא למטרות פוליטיות ניפסדות או כפעולות מנע לשימור משטר פוליטי כלשהו, הינה פעולה פסולה ובזויה ולכאורה ניראה כי דר' פילץ מהגג לכיוון הנכון.  אך כפי הנאמר, "יחי ההבדל הקטן", ולכן "השטן הוא בפרטים" .  קל להיות יפה נפש ביושבך במשרדך הממוזג והמהודר ולהגג על אידאות נעלות כגון ההתנגדות לשימוש ב"עינויים" ולהוציא דברים מהקשרם בתקווה הקורא לא יבחין בפירכה.  אך באם נכניס מרכיב חדש ומשמעותי למשוואה כגון: "הנחקר מעורב עד צוואר בהוצאת פיגוע שייתחולל מחר במרכז הומה ישראלים", כאן כבר משתנים כללי המשחק ומקבלים משמעות שונה לחלוטין.

עלינו לחזור לרישא במאמר ולהזכיר לעצמנו את חובתנו להיות וודאיים ומשוכנעים למעלה מכל ספק סביר כי אכן, במדה והמידע הנחוץ באשר לפיגוע הקרב לא יגיע לידינו הרי אנשים רבים יקפדו חייהם עקב מחדלנו להמציא את המידע החיוני.  אך באם הוסר הספק, עלינו לנקוט באמצעים הסבירים שבידינו על מנת לאלץ את הנחקר להסגיר המידע שבידו.

כעת, עומדת השאלה מהם עינויים לעומת לחץ לגיטימי, פיזי או נפשי, אשר יצדיק את הלחץ על הנחקר.  גם כאן חייב עקרון המידתיות להוות גורם חשוב.  עלינו לבדל הצורך במידע הנוגע למשל באשר לאסיפת עידוד לתומכי חמאס המקבלת ציון חשיבות דחיפות נמוך לבין מידע הנוגע לפיגוע העומד להתרחש מחר בקניון מסוים.  ברי הוא הוא כי רמת הלחץ על הנחקר חייבת להיות שונה בשתי הדוגמאות.

בהשתמשנו בביטוי "לחץ סביר" אין הכוונה "לכבס ולהלבין" את המושג "עינויים".  ברי הוא כי חייב להיקבע קו אדום באשר לחומרת הלחץ המופעל והאמצעים שיינקטו.  ברי הוא כי ככל שנסייג את אמצעי הלחץ הפיזי, כך בהתאמה נאלץ להעלות את רף הלחץ הנפשי אשר כורך בחובו בעליל גם את השפלתו של הנחקר.  חברתנו הדמוקרטית חייבת לקבוע את אותו הקו האדום, הפיזי והנפשי אשר חוקריו של עציר ביטחוני לא יעברוהו וכן לקבוע את עקרון המידתיות בהפעלת הלחץ בהתאם לחומרת וחשיבות המידע האמור להתקבל מהנחקר.  ניסיונות לקבע את הקו האדום המדובר כבר ניבחנו, נעשו ונעשים מזה שנים ובכל מקרה הנושא אינו פרוץ והינו נתון לרגולציה ופיקוח החוק למעט חריגים בודדים.

הנאמר לעיל מתיחס לעקרונות המידתיים באשר לסוגית חקירת אנשי טרור.  אך מכן ועד מאמרו של דר' פילק רבה הדרך.  גם כאן קיים הקו האדום, אשר הדר' הלא ניכבד חצה אותו בעליל והוא ההבדל בין מאמר פוליטי שאינו לגיטימי, משום חד צדדיותו, תוך שימוש באמצעי ציבורי ( הדו-ירחון "רפואי", מגזין הרופאים בישראל מס' 23) אשר העניק באופן תמוה ואף מרעים במה לכך, לבין מאמר אידאולוגי עקרוני ולגיטימי.  המאמר הנדון שירבב פוליטיקת ביבים במסווה "ליברלי אוניברסלי" המוציא את כל נושא חקירת אנשי טרור מהקשרו הכולל, בעודו מביא פן אחד בלבד תוך שמרמז על קיום סדיר ורציף של עינויים בחקירות חשודים, בלא שקובע מהם עינויים? מי רשאי לקבוע עינויים מהם? מהו ההבדל שבין לחץ לגיטימי להוצאת מידע מציל חיים לבין התעמרות גרידא? מהו לחץ מידתי ומהו שאינו כזה?

גם הנושא המוסרי-האתי אשר דר' פילק מתהדר בו יוצא חסר ומצולק.  האם מידה מוסרית היא למנוע הפעלת לחץ על נחקר גם אם המחיר הוא קרוב לוודאי 10-20 ישראלים טבוחים?  זכויותיהם של מי קודמות ועדיפות, אלו של הקורבנות-הנירצחים ובני משפחותיהם אשר לבטח ייפגעו ואשר ישאו אובדן יקיריהם בליבם לעולם, או שתי שיניו הקידמיות של הנחקר?  האם קטועי הגפים ופגועי הראש, אלו שיעברו שיקום רב שנים אשר לעולם לא יצלח כולו הם במעלה שניה למספר לילות ללא שינה של הנחקר?  אכן לא קלה הסיטואציה של היות הנחקר עומד מול סוללת חוקרים מיומנים שכל תפקידם הוא לחלץ את המידע מציל החיים מפיו אך קשה יותר, מאות מונים, מצבם של הנכים והטבוחים עקב מעשיו העתידים של הנחקר ובני העוולה שמאחוריו.

בל נישכך את עקרון "עניי עירך קודמים".  כל זמן שהמדובר אינו עוסק בדיני נפשות הרי חופשים אנו לענות בכללים ליברלים ואוניברסלים.  אך משאנו עוסקים בהצלת חיים וזהו המצב הרווח באזורינו בכל האמור לקיומנו הפיזי הרי אנו, חובתנו כלפי מדינתנו, עמנו ומשפחותינו,  לעמוד על קיומנו כולנו ראש ובראשונה כאשר זכויות העציר המיצג את אלו הקמים עלינו להשמידנו, מקבלות ספסל אחורי בתנאים אלו.

טיעונו של פילק כי החוקר לעולם אינו יודע לאשורו דבר, מבעוד זמן, בענין "הפצצה המתקתקת" (בלשונו של פילק) הינו מופרך מעיקרו.  כבר נידרשנו לעקרון המידתיות.  באם ישנו חשד סביר (החייב להיות מאומת ברמת סבירות גבוהה-כפי שנידרשנו לכך ברישא), כי הנחקר מחזיק בידו מידע אודות פצצה מתקתקת הרי עקרון המידתיות מצדיק ומרשה לנו להפעיל לחץ סביר על מנת לחלץ מידיו את המידע.

דר' פילק מוציא לשם תיפארת הוויכוח דברים מהקשרם.  לטענתו ישראל מנציחה את "משטר הדיכוי והכיבוש" ולשם כך "מענה" נחקרים.  זהו פופוליזם פוליטי מהסוג הנמוך והניתעב.  החוקרים וחקירותיהם, על הלחץ המופעל על נחקרים, באים להציל חיים.  החוקר אינו פועל בשם "כיבוש" עלום, אלא מבצע את תפקידו להציל את בני ביתו של דר' פילק מלהתפוצץ בביתם יחד עימו.  גם השימוש החוזר ונישנה במושג "עינויים" על ידי פילק בא לעוור את עיני הקורא תוך השימוש במנטרות אשר מקומם אים בחדרי החקירות של מערך המודיעין הישראלי.

כאמור לעיל, אנו איננו תומכים בעינויים או הפעלת כל לחץ שהוא על נחקרים לשם השגת מטרות פוליטיות ועל כך אין וויכוח ועוררין, אך אנו בהחלט תומכים בהפעלת לחץ מידתי וחוקי על נחקרים המהווים "פצצה מתקתקת" או יודעים על קיומה של זו.  ישראל ועמה עומדים בקו האש העולמי כנגד איסלם רצחני ופונדמנטליסטי אשר לא יהסס להחריבנו ולהשמידנו ומצהיר ופועל לשם כך ללא לאות וללא הרף.  עלינו לשמור על קיום וביטחון אזרחינו ועלינו לנקוט באמצעים הסבירים והמדודים על מנת להשיג זאת.

נאמן עלינו הציווי התנ"כי "הקם להורגך, השקם להורגו".  מאידך, איננו הורגים מחבלים נחקרים, אך וודאי וודאי כי מנועים אנו מלעשות להם הנחות.

מה חבל כי "רפואי", מגזין הרופאים בישראל נתן ידו, ביודעין, למאמר פוליטי חד צדדי, חד ערכי, המוציא דברים מהקשרם, המיצג לעניות דעתנו את המיעוט חסר הרציונל במדינת ישראל.  לא על דר' פילק ודעותיו תהיה תפארתו של המגזין ורופאי ישראל.  אין המדובר כאן בניסיון לסתימת פיות במאמר דעה זה, אך מכיוון שלא הובא מאמר מנגד למאמרו של דר' פילק, המחזיק בדעות אחרות מדעותיו, הרי קיים חשש לניסיון לסתימת פיות של רוב הציבור והרופאים בתוכו לשם הפצת דעות המיעוט. ובכך חטא המגזין בחטא חוסר האיזון והמידתיות.

באם ארגונו של דר' פילק ("רופאים לזכויות אדם") מחזיק בדעותיו של יושב הראש שלו הרי הרשו לנו לפקפק בלגיטימיות של אירגון זה.  דעותיו של פילק הינן חד צדדיות ותלושות מהמציאות באזורנו ומכאן שכלל האירגון אינו לגיטימי ולמעשה גורם יותר נזק לשני הצדדים לסכסוך מתועלת.  הבה ונציע לפילק להעניק שם הולם יותר לאירגונו: "רופאים לזכויות הפלסטינים" ובא לציון גואל.

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/