ביקרתי כבר בבודפשט בתקופות שונות של השנה. בקיץ, החום בלתי נסבל. המעלות נוסקות בקלות לגבהים שבארצנו   - הנחשבת לבעלת אקלים סובטרופי -  הן מגיעות רק לעתים רחוקות, הבתים בעלי החלונות הכפולים, שנבנו, כדי לאצור את החום בתוכם, אכן שומרים עליו, על מזגן לא שמעו וגם מספר המאווררים שואף לאפס. הסתיו משופע רוחות וגשמים ולא נעים להסתובב בחוץ, בעוד שבחורף הבתים, המקומות הציבוריים, מחוממים מדי לדעתי וברחובות מסוכן להלך, מחמת הקרח המכסה את המדרכות.

לטעמי, האביב הוא העונה הכי יפה לביקור בבירה ההונגרית. מזג האוויר נעים, לא קר עד כדי הזדקקות למעיל עליון ולא חם עדיין, כך שניתן להסתדר עם ז`קט קל - נוח ביותר עבור התייר, הנושא עימו חפצים שונים שאינו סס להשאירם באכסנייתו. העיר משגעת בכל עונות השנה, אבל בעונה בה הטבע מתעורר לתחייה אחר תרדמת החורף והפריחה מתחילה בפארקים הרבים המצויים בעיר, היא יפה במיוחד. על הדנובה המתנהלת לה במלכותיות, משייטות ספינות הסיור הראשונות. הראות מצוינת והבתים בני ה-100-150 שנים, שכל שנה ושנה מתווספים אליהם בניינים משופצים נוספים, קורצים לעדשת הצלם החובב. גם הבניינים החדשים יותר נבנו ברובם בסגנונות ייחודיים. אם אך תעיז לחרוג ממסלולי התיירות השגורים, תגלה ברחובות הקטנים פנינים ארכיטקטוניים שאינם מוזכרים בשום מדריך.

המשבר הכלכלי העובר על המדינה, מהחמורים ביותר בעולם, גרם למטבע ההונגרי, הפורינט, לצנוח באופן דרמטי. לפני כחצי שנה קיבלתי כ-45 פורינטים עבור השקלים שלי, בשעת ביקורי, לקראת סוף אפריל, שער השקל היה 52.8 פורינט. מחירי בתי המלון הם בשפל שמזמן לא היה כדוגמתו. חודש אפריל לא נחשב עדיין כעונה, אך בכל זאת התפלאתי למצוא חדר במלון המרחצאות הידוע בן ארבעת הכוכבים "גלרט" במחיר של 48 אירו. (מחיר חדר כזה נכון לכתיבת שורות אלה הוא €75‏).

השירותים האישיים זולים במיוחד. עבור פדיקור שילמתי 50 ₪. מחירה של ארוחה עסקית במרכז העיר (מרק, מנה עיקרית ומים מינראליים, או עיקרית, מנה אחרונה ומים), הוא 1,500 פורינט, כ-28.5 שקלים, אבל מצאתי מקומות בהם המחיר 1,350 פורינט בלבד. בחלונות מסעדות ובתי הקפה רבים, שלט המציין שניתנת בהם גישה חופשית לאינטרנט (hot spot). מאז שאני נוסע לחו"ל עם הלאפטופ שלי, אינני נזקק יותר לבתי קפה של אינטרנט. עתה אני משלב את ארוחותיי, או את הקפה של אחר הצהריים, בגלישה להנאתי, ללא עלות נוספת.

מאותות הזמן: רוצים לשטוף את העיניים בנערות הונגריות יפות, הידועות בטעמן המשובח (ובמחשופיהם הנדיבים)? עברו בשעות העבודה לפני בניין משרדים כלשהו ותוכלו לחזות בהן, לבושות על פי צוו האופנה, עם נעליים, או מגפיים בעלי עקבי סטילטו, מאופרות היטב, מעשנות ומפטפטות בשמש האביבית לפני שערי המשרד. משום-מה רוב הנהנים מהפסקות עישון הן נערות. האם הגברים ההונגריים הפסיקו לעשן, או שהם עוסקים במידה מגונה זאת בפאב הקרוב, תוך לגימת בירה? לא אדע.

בתקופת האביב בודפשט משופעת אירועים. פסטיבל האביב הסתיים בתחילת אפריל, אבל ב-19 לחודש זה, זכיתי לחזות, או להשתתף בשני אירועים המוניים בעלי אופי שונה לחלוטין. הראשון שבהם נפל עליי בהפתעה. חלון דירתי בקומה הראשונה השקיף על רחוב מרכזי המגביל לדנובה. בשעה שלוש אחה"צ בערך, שמעתי קולות שמחה הבוקעים מהרחוב, פתחתי את החלון ולהפתעתי ממש מתחתיי ראיתי המוני רוכבי אופניים עולצים, 3-4 לרוחב הכביש, לבושים בבגדים צבעוניים, חולפים להם בקצב של טיול סוף שבוע לעבר מטרתם הבלתי ידוע. הבטתי אל הכיוון ממנו הגיעו ולא ראיתי את סופו של הטור.

התהלוכה כללה לא רק צעירים, כי אם גם מבוגרים וילדים. ילדה קטנה רכבה עם גלגלי עזר ואמה הלכה רגלי לידה. לאופניהם של רוכבים אחדים נרתמו נגררות, בהן ישבו ילד, או שניים, או הכלב המשפחתי. ראיתי גם אופניים דו-מושביים ופה ושם כלים מוזרים יותר, בהם דיוושו ארבע רוכבים. לא חסרו גם מחליקים על גלגיליות.

אחר שהתהלוכה נמשכה כבר כרבע שעה, לא התאפקתי וצלצלתי לבתי בארץ. את השפופרת הרים נכדי בן העשר, ספורטאי נלהב, בדיוק האדם המתאים לשמוע על התלהבות סבו ממראה עיניו. בדיעבד התברר, כי בתהלוכה הנערכת פעמיים בשנה ונקראת critical mass השתתפו כ-30,000 רוכבים. "מטרת הרכיבה הקבוצתית היא להביא כמות מספקת של רוכבי אופניים (מסה קריטית), אשר ממנה מאילך יחול שינוי שיביא לשיפור ביחס הנהגים והמדינה (תשתיות) כלפי רוכבי האופניים" (מתוך הויקיפדיה).

ערב אחד נתקלתי גם ברחוב אבן גבירול בת"א במסע של כמה עשרות רוכבי אופניים ומחליקי גלגיליות, אבל באותו מעמד לא תיארתי לעצמי, כי תהלוכות דומות מתקיימות בערים מרכזיות רבות בעולם. מסתבר גם, כי האירועים הגדולים ביותר מסוג זה מתקיים בבודפשט. ב-2007 השתתפו בו כ-50,000 רוכבים.

אירוע מרכזי מסוג אחר לגמרי שהתקיים באותו אחר הצהריים בבודפשט, היה "מצעד לחיים". כידוע מתקיים מצעד כזה מדי שנה ברבות מהארצות. למחרת יוצאת משלחת מצומצמת מהצועדים לאושוויץ, שם היא מצטרפת למצעד המרכזי ולבסוף צועדת כל החבורה הנ"ל ברחובות ירושלים.

עבורי, שעברתי את השואה בבודפשט, היה במצעד אקט סמלי רב חשיבות. בסתיו של 1944 הצעידו אותנו אנשי צלב-החץ הפשיסטים ברחובות העיר אל עבר בית-חרושת ללבנים שמחוץ לעיר. הנה הדברים שכתבתי על כך בזיכרונותיי:

"בדרכנו עברנו באחד הרחובות המרכזיים ביותר בבודפשט, רחוב ראַקוֹצִי, אשר בקצהו נמצא גשר אליזבט החוצה את הדנובה. הניגוד היה משווע: מצד אחד הרחוב הסואן, החנויות המפוארות ההומות קונים, החשמליות המצלצלות, כשהכול נראה נורמאלי עד להחריד ומצד שני מובלת על הכביש קבוצת יהודים מדובללת, עלובה וזבת-דם, אשר בקושי מעוררת את תשומת-ליבם של העוברים ושבים. ושוב אני זוכר היטב את מחשבותיי אז: "למה דווקא אני? למה אינני נמנה על אותו קהל אלמוני על המדרכה? במה שונה אני מאותם מאושרים, החוזרים עתה הביתה לחיק משפחותיהם?"

והנה אני צועד שוב ברחובות אותה העיר, אבל הפעם כאדם חופשי, תחת דגל ישראל, המונף בגאווה. הצטערתי רק על דבר אחד: השנה נערכה התהלוכה לא במרכז העיר, כי אם בפאתיו, שם חזו בה תושבים מעטים בלבד. הסיבה: הנאצים, שלא רצו לעורר תשומת לב יתרה, ריכזו את כל פעילות הגירוש בתחנת רכבת סמויה. התושבים אכן לא היו מודעים ברובם להיקף הגירוש, אבל אותם הגיבורים שסיכנו את חייהם בהצלת היהודים ובראשם ראול וולנברג, הגיעו גם לשם וחילצו מאות מרכבות הגירוש. עתה הוחלט להניח לוח זיכרון בתחנה זאת.

בתהלוכת הלפידים בת קילומטרים אחדים, השתתפו כשלושת אלפים איש ובראשה צעדו לצד נציגי הממסד היהודי, גם ראש הממשלה הצעיר והסימפטי ומנהיגי המפלגות. בשורות הקהל פגשתי גם חברים אחדים. נישאו נאומים, הושרו שירים, היו הופעות מוזיקאליות ולבסוף הופרחו לשמיים 600 כדורים פורחים, לזכר 600,000 יהודי הונגריה שנספו בשואה.

כאשר תכננתי את נסיעתי, לא ידעתי על המצעד, אבל אני שמח שהזדמן לי להשתתף בו. בימים אלה של מכחישי השואה, יש חשיבות רבה לכל אירוע בו אנו מזכירים לאלה הרוצים לשכוח - במקרה זה לאזרחי הונגריה - כי מעל לחצי מיליון מבני ארצם הובלו להשמדה בעזרתם הפעילה של שוטרים וז`נדרמים הונגריים וברכבות משא הונגריות. 

)באלבום הנמצא בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/personagrata  צילומים ממצעד החיים. כדי לראותם, יש להקליק על המצלמה הזעירה לצד הכותרת)