אגאתה כריסטי, הסופרת והמחזאית הבריטית, מוכרת לרבים בעיקר בזכות עשרות סיפורי המתח והבלשים, אשר כתבה ברבות השנים, החל מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ספריה הרבים תורגמו לשפות שונות, ונמכרו במיליארדי עותקים ברחבי העולם, ובשל כך זכתה לתואר "דיים". בנוסף, ספרים רבים שלה עובדו לסרטי קולנוע דוגמת "עד התביעה" (שנכתב גם כמחזה והועלה בתיאטרון) ו"הרצח באוריינט אקספרס", ושתי דמויות שיצרה בספריה, הבלש הבלגי פוארו וג'יין מארפל, הפכו למוכרות במיוחד בתחום הספרות הבלשית.

"מלכודת העברים" הוא אולי המחזה המפורסם ביותר אשר כתבה אגאתה כריסטי, ומבוסס על סיפור אמיתי, בו נרצח נער, ככל הנראה ע"י בני משפחתו אשר התעללו בו, והוא התפתח מסיפור קצר עבור תוכנית רדיו שכתבה כריסטי בהתאם לשיר הילדים אודות שלושה עכברים עיוורים. המחזה עלה בתיאטרון בלונדון בשנת 1952, וזכה להצלחה מסחררת, ומאז הוא נחשב למחזה אשר הוצג לאורך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של התיאטרון. לאחרונה ולראשונה בישראל, הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה כהצגה בהשתתפותם של בוגרי בית צבי.

המחזה הוא תעלומת רצח, המתאר את סיפורם של זוג צעיר, ג'יילס ומולי רלסטון, אשר פותחים בית הארחה באיזור כפרי סמוך ללונדון, ולאור מזג אוויר קשה בליווי שלג כבד, הם נאלצים להסתגר בבית יחד עם ארבעת אורחיהם ועם אורח מזדמן. לבית ההארחה מגיע סמל טרוטר בהמשך לחקירת נסיבות מותה של מורין ליונס בלונדון, מתוך חשש שרצח נוסף יתרחש. לאחר שאחת האורחות, גב' בויל, נרצחת, ברור שהרוצח נמצא בתוך בית ההארחה. החשוד הראשוני הוא כריסטופר וורן, צעיר אשר תואם לתיאור הרוצח, אולם עד מהרה עולה האפשרות שהרוצח יכול להיות כל אחד מהאורחים ואף כל אחד מהמארחים. כמובן, על מנת שלא לפגום בהנאת הצופים, לא ארמוז על זהות הרוצח.

המחזה תורגם מאנגלית ע"י תומר זאב (תלמיד השנה השלישית) בצורה טובה מאוד, והתרגום זורם ושומר על מאפיינים תרבותיים תקופתיים, ויחד עם זאת אינו מיושן. כמו כן, אלי ביז'אווי העניק למחזה נוסח עברי סופי ומוצלח.

הבימוי ועיצוב הבמה נעשו ע"י סלבה מלצב בצורה טובה מאוד, והוא הצליח ליצור הצגה מעניינת ואף מרתקת לפרקים, ולהעניק להצגה ניחוח אנגלי דרמטי ורציני לצד נגיעות של הומור אנגלי משובח. המתח בהצגה נבנה לאורכה, אם כי לדעתי חלקה הראשון של המערכה השנייה אינו מספק את הנדרש, אך נבנה היטב לקראת סיום. עיצוב הבמה היה מרשים, מלא השקעה, ותיאר היטב את בית ההארחה אשר הוקם בבית אנגלי מסוגנן בפרברי לונדון, והדבר בא לידי ביטוי בדוגמאות הטפטים בצבע אדום - ארגמן שעל קירות העץ הכהים, בסלון האנגלי שעוצב בדיוק רב, באח הבוערת ועוד. יחד עם זאת, לדעתי, דבר מה היה חסר בתמונת הסיום בה זהות הרוצח מתגלה, שכן היא לא הייתה חתומה היטב - חלק מהדמויות מגלות את זהות הרוצח באופן שאינו מוסבר דיו.

התלבושות אשר בחרה אירנה שר היו יפות ומתאימות לכל אחת ואחת מהדמויות וכמובן לתקופה המדוברת. כמו כן, יעקב סליב עיצב תאורה טובה, אשר השתנתה בהתאם לצורך ובדיוק הנדרש. יתרה מזאת, לפס הקול אשר מלווה את ההצגה, אשר היה באחריות אפי שושני, ישנו ערך מוסף רב, והוא מוסיף למתח ולמסתורין.

השחקנים המשתתפים בהצגה מבצעים את תפקידם היטב, כל אחד בהתאם לדמות אותה הוא מגלם. חשוב בעיניי שניתן משנה תוקף לדיוקי השפה, מאחר שבכל זאת מדובר באנגלית הבריטית המדוקדקת, והשחקנים עומדים בכך בצורה טובה.

ליאור חקון בתפקיד ג'יילס רלסטון היה טוב מאוד, והפגין במשחקו סימני שאלה מתאימים לגבי האפשרות שהוא הרוצח. ג'יילס ביקר בלונדון ביום הרצח, ולבושו תואם את לבושו של הרוצח, ואפילו אישתו, מולי, חושדת בו, שכן הם נשואים רק שנה, ולמעשה אינה מכירה היטב את הרקע שלו.

ענת זמשטייגמן בתפקיד מולי רלסטון הייתה טובה מאוד, והיא הביאה לידי ביטוי בצורה מוצלחת את סימני השאלה שעולים בה תוך כדי החקירה אשר מתנהלת בבית. ניכר על פניה שהיא נושאת עמה סוד כלשהו, ומתברר שגם היא ביקרה בלונדון ביום הרצח, דבר אשר הופך גם אותה לחשודה בעיני בעלה.

דבי לומברוזו בתפקיד גב' בויל הייתה מצוינת, והפגינה במשחקה את גינוניה של המבוגרת הנרגנת, הביקורתית והמתנשאת, אשר מתאמצת להפר את האיזון של כל אחד מהאנשים שלידה. יצוין, כי שפת הגוף שלה והבעות פניה התאימו לדמות היטב, והיא הקפידה לרשום את הערותיה הרבות בפנקס שנשאה באמתחתה לכל מקום. בדיעבד, אף היא מתגלה כקשורה לתעלומת הרצח שאירע בעבר, עת כיהנה כשופטת שדנה בפרשה.

גיא אלון בתפקיד כריסטופר וורן היה מצוין, וגילם את דמותו של הצעיר הפעלתן, החביב וחסר האונים בצורה אמינה ומשכנעת. הוא נחשב לחשוד הראשון ברצח, ואף הודה שהוא בורח מדבר מסוים, ויחד עם זאת הקהל עשוי לשער שהוא היה אחד מהילדים המעורבים בפרשת הרצח שאירע בעבר.

דיוויד לוינסקי בתפקיד רס"ן מטקלאף ודנה דוניץ בתפקיד העלמה קאסבל היו טובים, אך בעיניי לא הביאו לידי ביטוי בצורה מספקת את הקשר האפשרי שלהם לרצח. כלומר, התנהגותם העלתה סימני שאלה, שכן רוב הזמן לא לקחו חלק בנעשה, אלא ישבו בצד ועסקו בשלהם, אולם לא היה די בכך לטעמי.

אבי עדוי בתפקיד פארביצ'יני היה מצוין, והוא גילם היטב את דמותו של האורח המזדמן, אשר נקלע לאירוע מצער לכאורה, אך הוא ניכר כי הוא אף נהנה מהמעמד וממה שקורה סביבו. הוא עיצב דמות ססגונית, משעשעת ומשונה, בעיקר בזכות שכבות האיפור שהוא מורח על פניו, דבר אשר מעלה ספק לגבי גילו האמיתי ולגבי זהותו. כמו כן, בשפת גופו ובהבעות פניו הוסיף נופך רב והומור לדמות.

נדב ניר בתפקיד סמל טרוטר היה טוב מאוד, ובמהלך ההצגה הוא עובר שינוי מוצלח, שכן עם הגעתו הוא מעט חסר נוכחות, אך בהמשך מצליח לפצות על כך. משחקו היה אמין ומתפתח, ולמעשה התנהגותו החופשית יחסית בחברת זרים, חרף העובדה שנמנה על המשטרה האנגלית, הצליחה להעלות סימני שאלה מתאימים.

סיכום : דרמת מתח מעניינת ועשויה היטב עטופה בקסם אנגלי ישן וטוב. מומלץ!

התמונה מתוך אתר בית צבי.