הימים בהם ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס הששה-עשר נמצא בעיצומו, דפי העיתונות מלאים בתמונותיו באתרים שונים, בדיווחים על סדר יומו, פגישותיו עם אישים שונים והסיבות מדוע אישים אחרים מחרימים את ביקורו, הנאמר בהצהרותיו והאכזבה מדברים שלא נכללו בהן, שימשו לי לרענון המושגים השונים שהשתרשו בשפתנו ובשפות אחרות והקשורים בנושא כליו של ישו עלי האדמות.

האפיפיור נחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של פטרוס הקדוש, אחד משניים-עשר השליחים, תלמידיו של ישו הנוצרי, שנשלחו לאחר צליבתו בירושלים להפיץ את תורתו ברחבי העולם. בשעתו לעג סטאלין לאפיפיור ושאל "כמה אוגדות יש לו?", אבל האמת היא, כי האיש העומד בראש הכנסייה הרומית-קתולית, הגוף הדתי המאורגן הגדול והוותיק ביותר בהיסטוריה ונחשב בעיניי כמיליארד מאמיניו ברחבי התבל כולו לנציג האלוהים עלי אדמות, הוא אחד האנשים החזקים בעולם.

תוארו של האפיפיור ברוב השפות נגזר מהמילה היוונית פפס, או הלטינית papa שפירושן `אבא`. באנגלית pope, בגרמנית papst, בצרפתית pape, בספרדית ובאיטלקית: papa. הביטוי העברי אפיפיור נובע - לפי מילון אבן-שושן - אולי מהדמיון בצליל ובמשמעות בין המילה התלמודית לבין אחד מתאריו ביוונית papas ieros (האב הקדוש).

כאמור, התקשורת מלווה ומתעדת כל מילה, צעד וניע בפניו של האורח רם המעלה בקפדנות יתרה ועם עטים ואמצעי הקלטה אחרים שלופים, אבל לתימהוני הרב, ההתייחסות היא לא רק לשמו ולתוארו, כי אם גם אל המושב הסמלי עליו נחים אחוריו הנאצלים מאז היבחרו לתפקידו. מהו "הכס הקדוש" המופיע בפרסומים השונים כזהה לדמותו העשויה בשר ודם של האישיות עצמה? על פי הגדרת הויקיפדיה "הכס הקדוש הוא מכלול הסמכות והריבונות לניהול הכנסייה הרומית-קתולית ברחבי העולם". זהו מושג משפטי המסמל את שלטונו המוחלט של האפיפיור לא רק באמונה ומוסר, אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה.

האין כותרות כגון "הכס הקדוש נחת בישראל", "מפגש הכס הקדוש עם אישים בישראל", "ירושלים נערכת לבוא הכס הקדוש", מעוררות גיחוך בעיניכם?

בשעתו שלט האפיפיור, ככל ראש מדינה אחרת, על שטחים נרחבים באיטליה, הפעיל צבאות ויצא למלחמות. אחת הדוגמאות המובהקות לכוחו האדיר של האיש והמוסד העומד בראשה, לקוחה מההיסטוריה. מה מקורו של הביטוי "הליכה לקנוסה" השגור בכל השפות? במאה ה-11 נתגלה סכסוך בין האפיפיור גרגוריוס ה-7 והקיסר הגרמני היינריך ה-4, על הסמכות למנות אנשי דת לכהונות כנסייתיות, אשר בעקבותיו הוטל חרם על הקיסר. השפעת חרם זה באירופה הנוצרית האדוקה של אותם הימים, הייתה כה חזקה, עד שהוא ערער את שלטונו של הקיסר. בשנת 1077, מפחד אובדן כיסאו,שלח הקיסר שליחים לטירת קנוסה שבאיטליה, בה ערכה פמליית האפיפיור חניית-ביניים במסעה. האפיפיור סירב לקבלם.

לבסוף הגיע הקיסר בעצמו, יחף ולבוש בגדי צמר של איכר, אל שערי הטירה, כרע ברך לפניהם ובמשך שלושה ימים ביקש רחמים וסליחה. אנשי גריגוריוס הפצירו בו לנהוג במידת הרחמים ובסופו של דבר הוא הסיר את החרם מעל הקיסר וסלח לו, אך שלל את זכויותיו למנויים כנסייתיים.

כ-450 שנים מאוחר יותר, נחלש כוחה של הכנסייה הקתולית במידת-מה. ב-1526 נדלקה בליבו של המלך האנגלי הנרי ה-8 תשוקה עזה כלפי אן בוליין. כאשר המלך רצה לגרש את אשתו ולהתחתן עם פילגשו (ואחות מאהבתו הקודמת) ונתקל בהתנגדותו של האפיפיור דאז, הוא ביטל את תחומי סמכותה של הכנסייה הקתולית וצמצם את זכויות הכמרים ורכושם באנגליה. לבסוף נתן גט מוחלט לאשתו ולכנסייה, הקים את הכנסייה האנגליקנית, מינה את עצמו כראשה ונשא את אהובתו לאישה.

היום שולט האפיפיור על הוותיקן בלבד, מדינה עצמאית ששטחה פחות ממחצית קמ"ר, בה חיים כ-800 איש. צבאו מונה 100 חיילים בלבד (כולם אזרחים שוויצריים, נוצרים קתולים, גובהם 174 ס"מ לכל הפחות, לבושים מדים טקסיים ססגוניים מתקופת הרנסאנס ומצוידים בכלי נשק מימי הביניים, חרבות, גרזנים והאלברד), אבל בידי הכנסייה הקתולית נמצאים משאבים כספיים עצומים, רשת מוסדות החינוך והתרבות משלה פרוסה בכל רחבי העולם ומשקלה הפוליטי עדיין אדיר לעין שיעור ממה שניתן היה לצפות משליטה של מדינה ננסית.

כידוע, ההכרזה הלטינית המסורתית המושמעת כשמועצת הקרדינאלים מצליחה להסכים על מועמד לכס הקדוש היא  habemus papamשמשמעותה "יש לנו אפיפיור" - המלווה פליטת `עשן לבן` מארובות הותיקן. כלי התקשורת בארץ יצאו מכליהם בדיווחים לקראת ובזמן ביקורו של ראש הכנסייה הקתולית בארץ, אבל נשאלת השאלה, האם יש מקום לשמחה? האם `יש לנו אפיפיור` והאם יש מקום לאכזבה כשהאיש, הידוע בשמרנותו המופלגת, לא השמיע את ההצהרות שכותבי המאמרים הראשיים דימו, כי ישמיע, או לדעתם מוטל היה עליו להשמיען - כל אחד לפי עמדתו?

קשה לצפות מראש כלשהו של הכנסייה הקתולית - ולא כלשהן ראש זה! - הנבחר לכל ימי חייו ולא ניתן לפטרו, שיבקש סליחה. הדוגמה הקתולית גורסת, כי האפיפיור אינו יכול לשגות לעולם (papal infallibility). קודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני, היה מבחינה זאת מהפכן. יחסיו עם היהודים היו טובים במידה חסרת תקדים. "הוא הביע צער פעמים רבות על העוולות שגרמו נוצרים ליהודים בהיסטוריה, וקבע כי הנצרות אינה מאשימה את היהודים בדבר... בעת ביקורו באושוויץ כרע ברך בפני המצבה הראשית במקום, ביקש מחילה מהעם היהודי והתנצל על סבלם של קורבנות השואה". (מתוך הויקיפדיה).

הביטוי holier than the pope, שמשמעותו קדוש (או צדיק/קתולי) יותר מהאפיפיור, משמש טענה כנגד אדם המחמיר מעבר לנדרש, אפילו יותר מהאפיפיור, לכאורה הגורם המחמיר ביותר, אולם בימי כהונתו של בנדיקטוס ה-16, הביטוי איבד רבות מערכו. אתקשה מאד לתאר לעצמי אדם שיחמיר יותר ממנו.

הכנסייה בהנהגת אפיפיור זה, הידוע בדעותיו הקיצוניות והנוקשות, היא מבצר של חשיכה. על-פי תפיסתו, אסור לה להתאים את עצמה לרוח הזמן. האיש, יוזף אלויס רצינגר הגרמני, נחשב עוד מלפני היבחרו לראש הכנסייה, לאישיות שמרנית ביותר. כיום הוא מוביל את ההתנגדות לשימוש באמצעי מניעה - אמצעי חיוני במלחמה נגד התפשטות מחלת האיידס - התנגדותו החריפה להפלות מונעת מנשים את הזכות על גופן, הוא נלחם נגד כל הכרה בזוגיות הומוסקסואלית ועמדותיו מסבות סבל רב להמוני אנשים בעולם.

בכל הנוגע ליחסיו עם העם היהודי, שורה של החלטות קשות גורמות לחששות בקהילות יהודיות ברחבי העולם ובצדק. כל כלי התקשורת התייחסו בהרחבה להחזרת הבישוף מכחיש השואה ריצ`רד ויליאמסון לחיק הכנסייה. ארגונים יהודיים שונים תיארו את "המיסה הלטינית העתיקה", הכוללת תפילה להמרת דתם של היהודים "מחשיכה לקתוליות", כמכה קשה ליחסי יהודים-נוצרים. 

הוא גם הודיע, כי יכריז על האפיפיור פיוס ה-12, השנוי במחלוקת ומוגדר בידי גורמים מסוימים כפרו-נאצי, כקדוש. בהקשר זה, יש להזכיר את מחזהו של המחזאי הגרמני רולף הוההוט מ-1963 "ממלא המקום", הדן לחובה אפיפיור זה, שהנהיג את הכנסייה הקתולית במלחמת העולם השנייה, על שבחר למלא את פיו מים לנוכח השמדת העם היהודי בידי הנאצים.

אינני משייך את עצמי אל המקטרגים על האפיפיור הגרמני הצונן בנדיקטוס הששה-עשר. אינני מאוכזב מהדברים שאמר ולא אמר ומהדרך בה ביטא אותם. אינני מצפה ממנהיגה של הכנסייה הנוצרית שראתה ביהודים במקרה הטוב ביותר תועים אומללים, שבגלל סירובם להאמין בישו, נענשו בגלות ובייסורים ומנודים מגן העדן, שיביע יותר מאשר "חמלה עמוקה כלפי קורבנות השואה" ויגנה את האנטישמיות. החשיבות העיקרית בביקורו הוא עצם קיום הביקור, לחיצת ידו של נשיא מדינתנו, עמידת הדום בהשמעת "התקווה", הנחת הזר באוהל יזכור ב"יד ושם". הוא מכוון את דבריו לא אל הישראלים, אלא אל צאן מיריעתו, מאמיניו בעולם ואני מקווה, כי גם מבחינה זאת הוא ישמש להם דוגמא ומופת.