אתמול בערב, לאחר ציפייה מורטת עצבים סוף סוף הוא עלה לבמה עם הנאום שכולנו ציפינו לו. זה לא היה סתם נאום. היו לנאום הזה כמה וכמה משמעויות. זה היה אמור להיות נאום היסטורי וגם פוליטי וגם תגובה לאובמה וגם אם כי זה לא פורסם, היו התערבויות והיו גם הימורים.  

אנשים הימרו על כבוד, על החיים, על אימא שלהם ועל כסף, השאלה הגדולה שריחפה באוויר, האם יגיד "שתי מדינות לשני עמים" או לא יגיד? עוד לפני שהאיש התחיל לנאום, כבר היו מכות  וצעקות והפגנות והיו גם כאלה שנשבעו שיותר הם לא מצביעים נתניהו. אז אמרו...  

מרותקת הקשבתי לנאום נתניהו לאומה, ישבתי על ספה וחייתי את הרגע. רציתי לחרוט בזכרוני את המילים ההיטוריות כדי להעביר אותן הלאה לדורות הבאים. ניסיתי להקשיב בכל הריכוז שהצלחתי לגייס, אבל כמעט בכל משפט בנאום ההיסטורי, עלו וצפו בי חזיונות ילדות מקבילים למילים של נתניהו.  

פעם, בימים המאושרים בין כיתה ג' לו' ואולי קצת בין ו' לח' כשהיינו ילדים היו כל מיני חבורות. חבורות של מקובלים ולא מקובלים, חבורות של בנים וחבורות של בנות ולפעמים כמו במקרה שלי חבורה מעורבת של "אנציקלופדיות" החכמים של הכיתה מול כולם.   כשהיינו רבים אחד עם השני, ועשינו "ברוגז" קראו לשני היריבים "צ'ילבות" אלה יכלו להיות שני חברים טובים ביותר שרבו על שטות כמו מי יהיה הראשון שיבעט בכדור וברגע קריטי של אי הסכמה, הפכו שני החברים לשני צ'לבות.  

לכל צ'ילבה הייתה חבורה משלה שהתפצלה מהחבורה המקורית. זה לא ששני הצ'ילבות לא דיברו אחד עם השני,הם דיברו באמצעות מתווך כמו למשל,

צ'ילבה א' "תגיד לצ'ילבה שלי שיעביר לי את המחק כי שכחתי את שלי בבית"  

צ'ילבה ב' היה מעביר ולא היה נשאר חייב "תגיד לצ'ילבה שלי שיחזיר אחרי שימחק"  

צ'ילבה א' "תגיד לצ'ילבה שלי תודה"  

צ'לבה ב' "תגיד לו בבקשה"  

אחרי תקופה ממושכת של "ברוגז" משהו כמו חמש שעות או אפילו יום הגיע זמן ששני הצ'ילבות רצו להשלים. הם שלחו מתווכים שיתווכו את מסע ה"שולם" (בימינו התחלפה המלה העתיקה "שולם" במלה חדישה יותר"שלום") והמתווכים היו מנסים לעשות שלום בין החבורות.  

באותם ימים בחולות של נתניה טקס ה"שולם" היה מתנהל כך שכל צד יגיד את שמו של הצד השני. ברגע שאמרו את השמות המפורשים ה"ברוגז" נגמר והם יכלו ללכת מכות חופשי בלי טינה. זה היה ה"שולם" המושלם, אבל לפעמים היו תנאים וזה קרה כשצד א' לא הכי רצה להשלים עם הצ'ילבה שלו או כששני הצדדים לא רצו להשלים בכלל, אבל היו מוכרחים בגלל שהם, נגיד, שיחקו באותה קבוצה בכדורגל.  

אז ה"שולם" היה על תנאי. כלומר, הצ'ילבות כן אמרו כל אחד את השם של השני, אבל התנו את ה"שולם" הרופף בכך שאם ימצאו יחד, הם יעבירו קו גבול על ידי שרטוט קו על הבוץ של בית הספר וכל צד ישאר מעבר לקו בצד שלו עד השולם המוחלט.  

אני בטוחה כי ביבי שאב את הנאום ההיסטורי שלו מאותם משחקי ברוגז של כיתה ג'. הוא מוכן לקרוא למדינה פלשתינאית בשם בתנאי שמנהיג אותה מדינה יקרא בשם מדינת  ישראל. הוא מוכן שתהיה מדינה פלשתינאית, אבל בתנאים שיקבעו על ידי מדינת ישראל.  

נתניהו דיבר המון ולא אמר כלום, מה הוא אמר שלא נאמר קודם? ששלום יביא שגשוג בכלכלה כתוצאה מתיירות, את זה כבר שמענו ואיפה השגשוג בתיירות בין המדינות שכבר עשו איתנו שלום? לא ראיתי עד היום שום תיירים מירדן או ממצריים. תיירים ישראלים במצריים או בירדן? כל הזמן יוצאות אזהרות לא לרדת לסיני. אז איפה התיירות?  

הכלכלה תשתפר? המשבר הכלכלי בעולם כבר הולך ונגמר, אצלינו הוא מתחיל וכנראה ישאר לגור כאן שנים ארוכות או לפחות כל משך זמן כהונתו של מר נתניהו. אם יהיה גבול מפורז בין שני העמים, איזה שגשוג כלכלי זה יביא לנו? או להם? גם עכשיו יש גבול מפורז בין הפלשתינאים ואנחנו.  

דרך אגב, בהתערבויות אף אחד לא זכה, אז כן נכון הוא אמר שתי מדינות לשני עמים, אבל התנה את זה בכל-כך הרבה תנאים והגביל את  זה בכל-כך הרבה גבולות עד שאנחנו לא יודעים אם מה שהוא אמר כן נחשב או לא נחשב.  

בקיצור, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול ישבתי הקשבתי, עד שנרדם לי התחת ואז קמתי והלכתי להכין שיעורים, סליחה, לשחק בבועות במחשב.