7 ספטמבר 2009

בסרט הזה כבר היינו

נהוג לאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואכן יש דברים בגו.  מהלכי ההיסטוריה ניקבעו על ידי בני אנוש,  מהלכים עכשווים אף הם ניקבעים על ידי ממשיכיהם של אותם בני אנוש.  ומכאן סביר כי טעויות עבר תחזורנה על עצמן באותו מתווה כישלוני כמיקודם באשר הגורם המרכזי בהתווית ההיסטוריה, אלו אנו, ואנו, בני האנוש,לא השתננו.

האמור לעיל מתיחס ברגיל לארועים היסטוריים מהעבר אשר מאות ולעיתים אלפי שנים מפרידים ביניהם.  אך לא, במקומותינו.  אנו מציבים שיא עולמי בקיצור ההסטוריה לתוך ההוה גם אם חלפו אך מספר שנים זעום הניתן למניה על אצבעות יד אחת.  דומה אף ואנו נימנעים מללמוד טעויות העבר על מנת שלא לחזור עליהן.

הדברים אמורים בהשתלשלות המאורעות אשר קדמו לגרוש גוש קטיף, צפון רצועת עזה וצפון השומרון (להלן-"גוש קטיף").  כיום במבט לאחור קשה להאמין כי מליוני איש בינינו, האמורים להיות אנשים משכילים, חושבים, הגיונים, קנו כבכורות בטרם קיץ את המנטרה הנכלולית עד אווילית של אריאל שרון (בתמיכתם הנילהבת של אולמרט, ציפורה ל' וויסגלס), אשר גרס כי "הפינוי טוב לביטחון ישראל".

דומה ורובו של העם ניתפס אז לחרגון היפנוטי של טימטום.  שאלות לא נישאלו, הערות לא הוערו, קושיות לא הוצגו, רובינו ככולנו צעדנו בסך אחר החלילן מהמלין המתעתע שישב לכסא ראש הממשלה וסמכנו עליו בעינים עצומות, אמור מצועפות הזיה.  הרי באם כך אמר, כך האמנו באיוולתנו, אזי כך וודאי יהיה,.

היגדילו לעשות הכלבים מוכי השחין האמורים לשמור על הדמוקרטיה שלנו, אשר לגביה יש להם אך משג קלוש מהי ומהם ערכיה, שלא רק שנימנעו באורח שיטתי מלהעלות קושיות בנוגע לתקפות וההגיון הביטחוני שמאחורי גרוש גוש קטיף, אלא היללו וקילסו את המגרש הלז כאחד אשר השכינה, כך האמינו אלו, וודאי נפלה בחיקו.  הם קראו לו "האתרוג".

והנה אותו הסרט שוב חוזר על עצמו.  מנטרות אוויליות כגון "אובמה יציל אותנו מעצמנו", "אנו איננו מסוגלים במו ידינו להסדיר ענינינו", "פינוי איו"ש יביא שלום" ועוד רבות אחרות מלמדות על רדידות השיח הציבורי בינינו.  השאלה המרכזית אשר חייבת להשאל "האם פינוי שטחי איו"ש הינם טובים לישראל ומה הם התנאים ולוח הזמנים שבהתקיימם ניתן לשקול פינוי מעין זה, אם בכלל?", השאלה הזו כלל אינה עולה לדיון.  נהפוך הוא שקט מטריד משתרר על כולנו, בדומה לדממה שלפני גרוש גוש-קטיף.  מעטים בלבד מעזים להעלות את הנושא לדיון.  ה"תקינות הפוליטית" מושלת בכיפה".  איש איש מסב מבטו ימינה ושמאלה, שמא ייתפס בעיני ידידיו ומכריו כמקשה קושיות טרדני ומכאן אולי מסוכן.  חשוב כי נזכיר: "כל שעלינו לעשות על מנת שתחרב הדמוקרטיה הוא כי אנשים טובים יחשו".

קיימת בהחלט אפשרות סבירה שגורמים עוינים לפת"ח יישתלטו על שיטחי "הגדה המערבית", בהעדרו של צה"ל, יתחמשו, יתחזקו, יתארגנו ויפתחו במלחמת חורמה כנגדינו אשר תוצאתה תהיה הרס כל גוש דן (והבה נימנע מלשיח כאן אודות מספרי הרוגים ופצועים בשל כך).  פינוי התישבות היהודית באיו"ש לא יביא לשלום אלא למלחמה לאחר תקופת שקט מדומה....ראה סיפור דרום לבנון והחיזבאללה.  אכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה.  גם אז נימנענו מלשאול שאלות עקב השקט המדומה ששרר בגבול הצפון וקיבלנו את מלחמת לבנון השניה במצב פתיחה גרוע לנו.

מנטרת "חלון ההזדמנויות" של חוסיין אובמה הינה מאחזת עינים.  אפשר ויש כאן "חלון הזדמנויות" עבור האיחוד האירופי וארה"ב להשיג נפט זול יותר ובטוח יותר, תוך פתיחת השווקים האיראני, אפגני ופקיסטני עבורם.   אך "חלון ההזדמנויות" הלזה הינו כולו יהיה על חשבון חוסנה ואפשר קיומה של ישראל.

דרישת אובמה ל"בושהאר תמורת יצהר" הינה סחטנית, שיקרית, נטולת כל הגיון מעשי, מנותקת מהלכי הרוח במזרח התיכון ואל לנו לקבלה. הממשל האמריקני מציג את הבעיה האיראנית כבעיה ישראלית בלבד ומכאן כי חש שיכול לקשור את ההתישבות באיו"ש עם הגרעין האיראני על משקל "תיתנו, תקבלו".  ישראל משחקת לידי הממשל בכך שאינה מזכירה השכם והערב באינטונציה המתאימה כי איראן היא בעיתו של העולם וארה"ב ראש וראשונה.  רצוננו להיות "נחמדים" לפריץ האמריקני אפשר שיסכל אפשרות לקיומנו במרחב. התנהלות הממשל האמריקני העכשווי מלמדת כי לא יזילו שם דמעות תנין, אם כך יקרה, בחוגים הקרובים לחוסיין אובמה.

אנו נידרש לוותר-ולוותר על נכסים אסטרטגים-קיומים, על שיטחי ארץ אסטרטגים, ונקבל בתמורה שגרירות נישכחת הניתנת לגרוש בהתראה של 72 שעות, מסדרון אויר הפורח ברוח למעבר מטוסים ושינוי שני דפים בספר לימוד עבש בגדה המערבית אשר ממילא יסגרו כמיקודם למשמע הרחש הקל ביותר של רוחות מלחמה אזוריות ואלו לבטח בא תבאנה, באשר סכסוך המסתיים ב"חוזה שלום" פורח ברוח נוסח האיסלמיסטים סביבנו הוא הפתיח למלחמה הבאה.

מאידך, כל וויתור בר קימא מצידנו הינו בילתי הפיך.  "שטח משוחרר לא יוחזר" לידינו כמובן.  וכך, המלחמה הבאה עלינו לרעה תהיה בצעדי פתיחה הולכים וגרועים עבורנו עם כל "חוזה שלום" המקדים המלחמה הבאה.

זה הזמן, לאחר עשרות שנות אכזבות והבטחות "שלום אכזב", כי נחדל מלהאזין לרחשי ליבנו ודעותינו מנותקות המציאות ונחל להאזין לערבים הפלסתינים.  על חלקים בנו אשר התעקשו עד עתה לסתום אוזניהם למשמע כוונות הפלסתינים להחל להאזין במשנה רצינות.  דומה ואיבדנו את החשדנות הבסיסית המתחייבת מיחסים בין אויבים, בעוד חלקים בציבורינו מתנהלים באופן מטופש הגובל בתמימות אווילית אשר קשה לתרצה. 

אמנם קיימים אי פה אי שם פלשתינים ברי דעת אשר נקעה נפשם ממצב הלוחמה המתמשך ובאמת ובתמים בכוונתם לחיות צד בצד למדינת ישראל אך אלו הינם המיעוט, למצער אך כשליש מהם.  לעומתם, כשני שליש מהאוכלוסיה הפלסתינית רואה בכל חוזה שלום שלב נוסף במלחמתם להכחדת ישראל.  אנו קוראים לכך שלום ואילו הערבים קוראים לכך המשך המלחמה באמצעים אחרים.  הערבים מחצרצים המשך המלחמה באמצעות חוזי השלום ואילו אנו, סכלים שכמותנו, שומעים את פעמי שלום האכזב.  דהיינו, מתקיים בינינו דו-שיח של חרשים כאשר כל צד רואה מהירהורי ליבו בלבד.

מאידך קיימים רבים בין הפלסתינים מפרשים את מנטרות השלום הבאות מצד גורמים 'יענתיים' בישראל כהלכתם, לשיטתם.   דהיינו, היהוד (היהודים), אווילים, סומים, נירפים, מרחפים, חלושי שכל ורוח, ולהוכחה, אינם מסוגלים אף להאזין לאשר נאמר להם השכם והערב על ידי גורמים פלסתינים, היהוד מנותקים מהמציאות.   קשה להשתחרר מהתחושה כי הצודקים כאן אלו אנחנו אך החכמים, ההופכים ענינם לצודק, אלו הפלסתינים.

וכך, גורסים הם, הבה וננצל זאת, "הבה ניתחכמה להם" וניצור מצג שוא של "שלום" אשר הם בסיכלותם ועיוורונם כה חפצים בו עד כי טחו עינהם מראות את המציאות כהוויתה, נמשיך בכירסום מדינתם באמצעות המלחמה (או האינתיפדה) הבאה, הסכם השלום הבא והוויתורים של היהוד שיבואו עמו.  וכן הלאה והלאה "התזמורת תלך ותסוב".  בעיברית תקינה ניקרא תהליך זה "תורת השלבים לחיסול מדינת ישראל".

התאור לעיל אפשר שירפה ידים מפאת שלכאורה מרמז כי אין תיקווה לשלום ולא כן הוא.  אין תקווה לשלום אמת, שלום יציב, כל זמן שהאיסלם הקיצוני נימצא במלחמת חורמה כנגד המערב, כל זמן שמלחמת הדתות ובעקבותיה מלחמת התרבויות, כמו גם המלחמה הדמוגרפית ניטשת על פני כדור הארץ. 

ולכן, כל זמן שמצב לוחמה זה שורר אין סיכוי לכל חוזה שלום עם הפלסתינים, להחזיק מים.  כל חוזה שלום שנחתום עם אויבינו יהיה הצעד הבא לקראת מלחמת חורמה איומה בינינו לבין הפלסתינים, כאשר אלו מגובים בציר הסרוב דהיינו, חיזבאללה, חמאס, סוריה ואיראן במעגל הקרוב והאיסלם העולמי במעגל הרחוק.

חלק ניכבד משורשיו של הסיכסוך בינינו לבין הפלסתינים אינו תולדה של חילוקי דעות חריפים בינינו אשר אינם ניתנים לגישור אלא תוצאה של חירחור להבות מלחמה מצד מדינות הסרוב הערביות ובחישתם בפוליטיקה הפלסתינית.  ההוכחה הניצחת היא שימורו של מצב הפליטות הפלשתינית משך 60 השנים האחרונות בלא כל צעד לפיתרון, המעיד על כוונות האיסלם הרדיקלי כלפי ישראל. 

בחישה זו אף תלך ותחריף במדה ויחתם, אם בכלל יחתם, "חוזה שלום" עכשווי בינינו לבין הפלשתינים.  מדינות הסרוב, בגיבוי האיסלם המיליטנטי הבין לאומי לא תנחנה לנו לשקוט ותלבנה את המלחמה הבאה בזמן שיא.  ממילא קיצונים איסלמים פלסתינים יברכו וישתפו פעולה עם חזית הסרוב הזו.

עלינו להמנע מהתרחיש המסוכן בו אנו וויתרנו על נכסים אסטרטגיים, אשר ללא שלום אמת, העדרם לא יאפשר לנו להתקיים במרחב השמי, בעוד הגידול האספוננציאלי של איסלמיסטים באירופה וארה"ב מתנהל במלא עוזו והמצב כה נזיל מבחינתנו עד כי אפשר ונעמוד בפני עולם כנוע, רווי איסלם, שוטם ישראל ויהודים, העמל להשמידנו בעוד אנו בסיכלותנו כבר וויתרנו והתכנסנו בתוך "גבולות אושוויץ".

לכן, אל לנו לחתום חוזי שלום לעת הזאת, אל לנו לוותר וויתורים מפליגים לעת הזאת, אם בכלל, אלא לשאוף להסכמי בינים של אי-לוחמה יחדיו עם דו-קיום כלכלי.  באורח טיבעי, במדה והסכמים אלו יוכיחו עצמם, הרי משיגיע זמן הרגיעה הגלובלי בין האיסלם למערב, תהיה הדרך סלולה באורח טיבעי לכינון וחתימת חוזי שלום יציבים, של אמת, בינינו לבין אויבינו.  בנוסף, אפשר וסלע המחלוקת העיקרי בינינו, הלוא היא "זכות השיבה", תעבור עד אז למצב צבירה של חוסר תוחלת בצד הפלסתיני, תוך פתיחת הסדרים נאותים ליישוב הפליטים בארצות מושבם, ותקל אזי אז על כריתת חוזי שלום.

קיימים דעתנים, כולל כותב מאמר זה הגורסים כי מצב אי-הלוחמה בין האיסלם למערב אפשר שיתקון, אם וכאשר, בעוד אך עשרות בשנים מהיום ולכן אל לנו לצפות לפיתרון בזק נוסך ברק חוסיין אובמה אשר מלכתחילה מניעיו הינם לוטים בערפל ואף חשודים.  מצב של שלום אמת, בעל סיכויי יציבות, יהיה אפשרי בינינו בעוד כך וכך עשרות בשנים וכן, עד כמה שהמחשבה בכך קשה, אפשר כי לא בימי חיינו.

בין הברירות העומדות בפנינו, הרי הברירה של השגת שלום בעוד זמן רב, אך שלום אמת בר קיימא לדורות הבאים אחרינו תוך הסכמי בינים של ביטחון וכלכלה, עדיף על מצג שוא של "שלום" בוסרי כעת, אשר יהיה הפתיח למלחמה הבאה אשר אפשר שתציין את סופו באיבו של החלום הציוני עבור הדורות הבאים.

תקנון ה"תקינות הפוליטית" מחייבנו ללטף ולהפיס דעתם של מודאגינו תוך שאנו מצהירים הצהרות שלום אמת מרגיעות ומלאות תקווה לעתיד קרוב, טוב יותר.  לצערנו, אפשר והמצב הגיאופוליטי יורע עבורנו לפני שיהיה טוב יותר ויש לאמר זאת ללא כחל ושרק.  רק משנדע, נדון בכך ונהיה מוכנים נפשית לאשר עומד למולנו, בעוד אנו מסירים משקעי עבר בינינו ומאמצים אחדותנו, נוכל לשאת את הנטל על גבנו עד יכונו ימים טובים יותר.

הפוליטיקה איננה באשר ליכולתו של הפוליטיקאי להוציא הטוב ביותר בכל מצב ובכל תנאי עבור עמו אלא הינה 'אמנות האפשרי' דהיינו, יכולתו של הפוליטיקאי  להביא בחשבון את כלל הגורמים הרלוונטים ולהוציא החלטה מאוזנת אשר במסגרת האילוצים הקיימים, תהיה הטובה ביותר לזמן ולתנאים נתונים.  

פשרת נתניהו באשר ל"צמצום היקף הבניה" בגושי התישבות איו"ש היא מסוג זה.  מאידך, ישנם גורמים במפלגת הליכוד אשר חשים צודקים ובדין, אך אינם חכמים ולכן אצים לשפוך המים יחדיו עם התינוק.  לאלו נזכיר, "תפסת מרובה, לא תפסת".

הפלסתינים ממילא, כדרכם, יחמיצו כל הזדמנות בדרכם לשלום, לא מפאת אווילותם, באשר הם אינם כאלו, אלא מפאת שמרביתם אינם מעונינים לעת הזו כלל בשלום עמנו, הם מעונינים אך במצב שלום בלעדינו וזאת להוותם לא נוכל להרשות.

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf