בתקופה בה המלחמה הזכייה במכרז על המתחם הנקרא "דרום הקריה" בין כרישי הנדל"ן מגיעה לשיאה ולחלל האוויר נזרקים סכומים דמיוניים השמים ללעג כל דיבור על משבר כלכלי, השתתפתי בסיור מאורגן בן כשעתיים וחצי בשרונה ההיסטורית, המצויה במרכז האזור עליו ניטש מאבק 'הדמים'. מדריכנו המיומן היה יעקב מרקל, שסיפר לנו ברהיטות רבה לנו על תולדות המקום. 

במחצית השנייה של המאה ה-19, "עשו עלייה" לארץ מאות אחדות של טמפלרים, חברי תנועה שולית שפעלה בכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה (שקראה לעצמה חבורת היכל = tempelgesellschaft), שהאמינה, כי הגאולה יכולה להתרחש רק על-ידי ישיבה בארץ הקודש. מטרת הקבוצה הייתה להכין את הארץ לבואו של המשיח וחבריה התיישבו בערי החוף, תחילה בחיפה ולאחר מכן גם ביפו. מכל הקבוצות שהגיעו לארץ ישראל, הטמפלרית הייתה היחידה שעלה בידה להתמודד עם הקשיים ולשרוד גם אחרי מלחמת העולם הראשונה.

כך למשל, קבוצת נוצרים ממדינת מיין שבארה"ב, האמינה אף היא שהתיישבות בארץ הקודש תכשיר את הדרך לביאת מלכות שמים וייסדה מושבה ביפו. 157 גברים, נשים וטף מחבריה הגיעו לארץ ב-1866 על סיפונה של ספינת-מפרשים. הם הביאו עמם בתי עץ מוכנים מפורקים, אותם הרכיבו מחדש במושבה. זמן לא רב לאחר שהתיישבו במקום, התפרקה המושבה בשל סכסוכים פנימיים, מגפות ומחלות שתקפו את המתיישבים ומצב כלכלי קשה וחבריה חזרו לארה"ב.

בשנת 1868 נקנתה המושבה השוממה כמעט לחלוטין על ידי הטמפלרים, שחיפשו אתר נוסף להשתקע בו. זאת הייתה מושבתם השנייה, לאחר שהקימו בהצלחה את הראשונה בחיפה.

בשנת 1871 רכשו הטמפלרים 500 דונם אדמה על גבעה באזור המכונה היום "הקריה" וייסדו מושבה חקלאית בשם שרונה. השם נגזר מהשם שרון המופיע בתנ"ך, אך נכתב ב'ש' שמאלית (בעלת נקודה מעליה בצד שמאל, מבוטאת כמו 'ס'), כשמה של שרון בגרמנית. הבחירה במקום לא הייתה מקרית, מצד אחד הוא קרוב לדרך יפו-שכם, המוכרת היום כדרך פתח-תקווה ומצד שני סמוך לנחל איילון. תחילה פקדו את תושבי המושבה מחלות שונות ובראשן הקדחת. המתיישבים נטעו באזור עצי איקליפטוס - העצים הראשונים מזן זה בארץ - שעזרו בייבוש הביצות והדברת הקדחת ותרמו לטיהור האוויר.

המושבה תוכננה בצורת צלב: הרחוב הראשי, החוצה את המושבה ממזרח למערב, "דרך הים", (לימים רחוב קפלן), ניצב לרחוב דוד אלעזר של היום.

עד לשנת 1898 התנהלה שרונה כיישוב חקלאי דל אמצעים, בשנה זו הגיע לארץ הקיסר הגרמני וילהלם השני. הוא נפגש עם הרצל, שהפנה את תשומת ליבו לשרונה. הקיסר נדהם לגלות שיש לו נתינים בפלשתינה, התרשם עמוקות מהיישוב המשגשג ותרם סכומים נכבדים לפיתוח המושבה. לכבודו של הקיסר בנו הטמפלרים של שרונה גשר על נחל הירקון, ששרידיו נראים עד ימינו.

רוב התושבים עסקו בחקלאות, מיעוטם בהובלה ובמסחר, בעיקר של יין ותוצרת חקלאית אחרת. בניין היקב והמזקקה ,שנבנה ב-1893, זהה ליקב שבמקווה ישראל ותוכנן כמוהו על-ידי האדריכל הטמפלרי תאודור זנדל, מראשוני המתכננים בארץ. זנדל סייע גם בתכנונה הראשוני של אם המושבות, פתח תקווה, של מבנים בבית הספר החקלאי במקווה ישראל ועוד. במושבה שרונה נבנה גם בית בד יחיד מסוגו ובאר מודרנית ראשונה בארץ.

המושבה הייתה מופת ליופי, סדר וחקלאות מודרנית. המתיישבים הכניסו לארץ שיטות עיבוד מתקדמות, שלא היו ידועות עד אז: פיתוח שטחי גינון ונטיעות, מערכת השקיה משוכללת בחלקות ובפרדסים, שדרות ברושים לסימון חלקות חקלאיות, שימוש בזיבול ובדישון כימי של השדות. הם הביאו עימם ציוד מכני חדשני: משדדה, מכונות דיש וקציר ומשאבה לשאיבת מים מעומק רב, במושבה הונהגה אגירת מים מסודרת ומים בצינורות הוזרמו לבתים. מלבד בגפנים, עסקו הטמפלרים גם בגידול פרדסים ותפוחי אדמה. בשל הצלחתה, הפכה שרונה לדגם חיקוי עבור המתיישבים היהודים.  

במלחמת העולם הראשונה, כבשו הבריטים את הארץ מידי הטורקים ומרביתם של הטמפלרים, עקב היותם נתינים של מדינת אויב, הוגלו למצרים. הם הוחזרו לארץ רק בשנות העשרים המוקדמות, בהשתדלותם של נחום סוקולוב וחיים וייצמן. בהיעדרם נהרסו המושבות, אך הטמפלרים לא התייאשו ונגשו לשיקומן.

בשנות השלושים של המאה שעברה, חלחלו עקרונות התנועה הנאצית לישובי הטמפלרים בארץ, במושבה פעלה תנועת הנוער ההיטלראית ועל בית המועצה המקומית התנוסס דגל צלב הקרס. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נעצרו מתיישבים טמפלרים רבים. שרונה הפכה למחנה הסגר מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה והיה נתון לפיקוח הצבא הבריטי. חלק מהעצורים גורשו לאוסטרליה וחלק אחר הוחלפו עם שבויים יהודים ועצורי מחנות ההשמדה בגרמניה. לבסוף נתפסו בתי המושבה ע"י הממשל האנגלי לצרכיו. הכפר השלוו היה למתחם צבאי מבוצר ובימי המאבק בבריטים אף שימש יעד להתקפות המחתרת היהודית. בדצמבר 1947 פינו הבריטים את המקום ודגל עברי הונף מעל שרונה. למשך תקופת-מה הפכה שרונה כולה למחנה צבאי שנקרא "מחנה יהושע". באולמות הנרחבים של בניין היקב הורכבו מטוסי האוסטר הראשונים, ששימשו אותנו במלחמת השחרור. זמן קצר לפני הקמת המדינה הוחלט, כי משרדי הממשלה ומשרד ראש הממשלה העתידיים ישוכנו זמנית בשרונה ושמה השתנה שוב ל"הקריה", בה הוקמו ושוכנו מוסדות שלטוניים חשובים, כמו לשכת נשיא המדינה, מוסד מבקר המדינה, המטה הארצי של המשטרה, קול ישראל (שנשאר בה עד עכשיו, ביחד עם משרד הביטחון) וכו'. בבניין היקב התמקם המדפיס הממשלתי. בית הספר של שרונה הפך לבית חולים ליולדות.

עם מעבר הממשלה למשכנה החדש, נכנס צה"ל לרוב הבניינים בשרונה. שימוש זה, גרם להרס רב של המבנים ההיסטוריים והעצים הרבים שהיו בשרונה נעקרו. בשנות ה-80 החליטה הממשלה לפנות את "דרום הקריה" ותכננה להקים במקום מרכז עסקים, אבל אחר מאבק ציבורי, התוכניות נגנזו והמתחם הוכרז כפארק שימור. לאחרונה עברה שרונה תהליך של שיפוץ וחמישה בתים שגבלו ברחוב קפלן והפריעו לתנועה הוזזו ממקומם. האזור הנמצא מצפון לרחוב קפלן, נמצא עדיין בשליטת משרד הביטחון ונקרא "מחנה מטכ"ל" על-שם יצחק רבין.

במסגרת הסיור שערכנו, הפגיש אותנו מדריכנו, יעקב מרקל, גם עם יונתן ממלוק, יליד 1929, שאביו, יצחק איזידור ממלוק, היה הרוקח של המושבה שרונה בין השנים 1924-1944. בית המרקחת שלו ניצב במרכז המושבה, ברחוב דוד אלעזר 14 של היום. הרוקח היה נטורופת והיות ובמושבה לא היה רופא, שימש גם בתפקיד זה. בית המרקחת נסגר בשנת 1944, אבל הבניין עמד על כנו עד לתחילת השנה, כאשר עיריית ת"א הרסה אותו. שני עצי ושינגטוניה תמירים שניטעו כסמל למזל על ידי הרוקח ממלוק, ניצבים דום לפני הבניין שאיננו עוד.

בין היתר סיפר יונתן ממלוק גם על ביקור שערכה בארץ באפריל 2009 קבוצה של כ-30 טמפלרים מאוסטרליה ומגרמניה. המשלחת הגיעה בליווי אייל אייזלר, ישראלי החוקר שנים רבות את נושא הטמפלרים. חלק מהקבוצה היו מבוגרים בני שמונים פלוס, שגורשו לאוסטרליה בשנות ה-40 וזה להם הביקור הראשון בארץ מאז.

"קבלת הפנים על הדשא במרכז שרונה הייתה עבורי אירוע מרגש במיוחד. בזמן האירוע פנה אלי אחד מהקבוצה ושמו הרברט שטלר בן שמונים שנולד בשרונה ושאל אותי אם ידוע לי שלרוקח איזידור ממלוק היה בן והוא זוכר ששיחק עמו בגן הילדים. אני מיד קפצתי ממקומי נרגש מאוד, ואמרתי לו שהילד ההוא זה אני, שיושב לידו עכשיו. ההתרגשות של שנינו הייתה גדולה וסיפרנו אחד לשני מהזיכרונות שלנו מאז שהיינו בני 4 שנים."

פארק השימור המשופע בפרחים, צמחייה בשלל צבעים ועצי ענק עתיקים, חולש על כ-40 דונם ומצויים בו 37 בתי אבן טמפלרים, המיועדים - אם יתממש החזון של מתחם "גני שרונה" - לשימושים מסחריים וציבוריים כגון: בתי קפה, מסעדות, פאבים, בוטיקים, גלריות מוזיאונים ומרכז מבקרים. המתחם אמור להפוך לאחד ממוקדי הבילוי, העסקים, התרבות, הקניות והפנאי המרכזיים של תל אביב-יפו.

ב-2 לספטמבר התפרסם בדה-מארקר, כי שתי קבוצות משקיעים זכו במכרז בסכום של 90 מיליון שקל לשיפוץ ושימור המתחם. היזמים יכולים להשכיר את המבנים לשימושים של חנויות, מסעדות, בתי קפה וגלריות, אבל תנאיי המכרז מטילים הגבלות מסוימות על הזוכים. כדי לשמור על ניהול מרכזי של המתחם, הם לא יוכלו למכור מבנים בודדים ,אלא רק את המקבץ כולו. מגבלות אחרות: רק 50% מהמבנים יוכלו לשמש בתי אוכל ורק חמישה מהם יוכלו לשמש כבתי מלון.

יש לקוות, כי בצע הכסף לא יעביר את היזמים על דעתם והם יעמדו בהבטחתם, כי  "המתחם ישלב בין ההיסטוריה של תחילת ההתיישבות בארץ ישראל עד הקמת מוסדות השלטון הראשונים במדינה, לבין בנייה מודרנית", ו"ישמר צביונו הייחודי של הפארק".

צילומים מהסיור