מאוד לא הופתעתי כשקראתי את הידיעה על כך שאישה בשם רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה למוות בגיגית את בנה מיכאל בן ה4, הורשעה בהריגה ולא ברצח, במסגרת עסקת טיעון, והיא תרצה 12 שנות מאסר, מתוכם ינכו לה שליש ועוד קרוב לשנתיים על הזמן שכבר ישבה בכלא, כלומר כנראה היא תשב בכלא כ6 שנים בלבד. זה המחיר בישראל 2009 על רצח אכזרי ובדם קר של פעוט אומלל וחסר ישע בן 4.

לא הופתעתי כלל כי זה לא מקרה יחיד, לא ראשון וקרוב לוודאי גם לא האחרון שאישה, שמבצעת רצח בכוונה תחילה, זוכה לפריוולגיה גם להיות מוצגת כקורבן חלש וחסר אונים וגם לשבת בכלא מספר שנים בודדות על פשע שגבר יישב בגללו 25-30 שנה.

צריך להיות אדיש ומנותק לחלוטין מהמציאות כדי לא לראות את ההקשר המגדרי בסיפור והקשר הכל-כך ברור ומובהק בין פמיניסטיות, ארגוני נשים והשפעתן הישירה על מערכת המשפט כאשר עיתונאיות פמיניסטיות התגייסו בשלב הראשון להציג את רגינה כקורבן, כאישה ענייה, מסכנה ובודדה, את מצב בריאותה הקשה של אימה הנכה והתנאים בהם חיה.

הייתה זו בעיקר בילי מוסקונה לרמן שהרחיקה לכת וכתבה מאמר שמתחיל במילים "הלב שלי עם רגינה" ותיארה בו כמה היא מסכנה וסבלה וסובלת ולמה "אסור" לנו בכלל להתייחס אליה כאל רוצחת. כך החלו המניפולציות טרם החל משפט וכך הוסטה תשומת הלב מהעובדה המרכזית שהתבצע כאן רצח ברוטאלי וחסר רחמים של פעוט בן 4.

השלב הבא היה לקיים דיון בכנסת במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה תחת הכותרת המזעזעת "בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אמהותיהן לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה", כלומר, הנשים שביצעו את הרצח, הן מראש המסכנות, הן הקורבן, הן במצוקה ולהן צריך לדאוג, לא לילדים המסכנים שנמצאים תחת טרור ואלימות מצד אמהות רבות שמהוות למעשה שני שליש מכלל ההתעללויות בילדים.

עו"ד רז משגב ממטה המאבק למען האב הגרוש השתתף בדיון וקיבל בקושי את רשות הדיבור, רק לקראת סוף הדיון, וגם אז יושבת ראש הוועדה, ח"כ ליה שמטוב, קטעה אותו ונכנסה בדבריו, במיוחד כשציין את העובדה שגם אימהות מסוגלות להיות אלימות, מה שקומם והכעיס אותה ואת כל הפמיניסטיות שישבו מסביב באולם הענק והיוקרתי שהן כל-כך נהנות להתפאר בו.

רז הסביר שחשוב לאפשר הענקת משמורת ילדים לאבות במקרי גירושין כי כך בעצם ניתן למנוע מקרים בהם קיים חשד סביר או אפילו ראיות של ממש לפגיעה בילדים ע"י האם. יו"ר הוועדה הגיבה בזעם כשהיא מצטטת מילה במילה את תיאורי ה"מסכנות" של רגינה קרוצ'קוב, שבישלו בילי מוסקונה לרמן וחברותיה הפמיניסטיות בתקשורת:

"האבא באמת צריך להיות אחראי על הילד שלו ולא משנה אם ההורים התגרשו או לא, אבל במקרה הספציפי שלפנינו אנחנו רואים את האב שגר ממול עם אישה חדשה. מה קרה? אי אפשר כבר לשכור דירה במקום אחר? הוא רוצה להיות קרוב לילד, הוא רוצה לחנך את הילד, הוא רוצה שהילד יבוא אליו - בבקשה, אבל איך התגרשת ואתה גר מול דירתה של אשתך לשעבר?"

ואז, את אות הסיום נתנה ברכה ארג´ואני מהארגון לזכויות הדיור: "זה היה ממש התעללות בה", כלומר הגבר בעצם אשם ברצח, בכך שהתחתן עם אישה אחרת ובחר לגור "דווקא" בסמוך אל רגינה.

שום דבר בעולם לא יכול להצדיק ובטח לא להמעיט בחומרתו של רצח כ"כ אכזרי של ילד חסר ישע בן 4. אף אחד לא מטיל ספק לרגע בעובדה שאלי פימשטיין ואסף גולדרינג (שהתאבד לאחרונה), ביצעו רצח שפל והרוויחו בצדק את התואר "רוצחים" ו"מפלצות", למרות הדיכאון ולמרות מצבם הנפשי, לפיכך אם אין שום סיבה בעולם שכאשר אישה (ובמהלך השנים היו המון מקרים כאלה) מבצעת את אותו פשע בדיוק, פתאום היא תזכה ליחס כ"כ מעודן ומתחשב, בשם האידיאולוגיה הפמיניסטית.