שוב אנו בחו"ל, פעם נוספת בקוסטה דל סול, אם כי הפעם לא במלגה, כי אם בבנאלמדנה, במרחק כחצי שעה נסיעה ממנה. יכולים אתם לשאול, מדוע אדם הנשמע ביקורתי כל-כך - כפי שיתברר בהמשך - חוזר בפעם השנייה תוך שנה לספרד? יש לי סיבות רבות. הארץ יפיפייה, לו הייתם רואים את המפרץ המרהיב הנשקף ברגע זה מחלוני, הייתם מסכימים עימי, האנשים, על כל חולשותיהם הלטיניות, מקסימים, פתוחים, עממיים, מזרח תיכוניים כמונו, האוכל פנטסטי, המחירים זולים יותר מאשר בארץ, אנו אוהבים את השפה הספרדית, מזג האוויר דומה לזה בארץ ונוסף לכך, האם יש מישהו שלא זקוק להחלפת אווירה מדי פעם בפעם, למפלט מנתניהו ותככיו, המשבר בקדימה, גלעד שליט, מעללי המתנחלים, היטל המים, אי-שיחות השלום, ועוד ועוד לעייפה, האם אני צריך להוסיף?

תחילה ברצוני לומר דברים בשבחם של הישראלים בכלל וחברת התעופה אל על בפרט. תאמרו, אינך אובייקטיבי, מאחר והנך עובד בחברה הזאת. נכון, אני מועסק על-ידה יותר מ-40 שנים, אבל משתדל לשמור על מידה מסוימת של אובייקטיביות. מלבד זה, אם תזדמנו לספרד, תוכלו בקלות לערוך השוואות בעצמכם.

בשיחות ליל שישי מקובל להתלונן על הצפיפות במטוסי חברת התעופה הלאומית שלנו. ובכן, בשבת טסנו, אשתי ואני, בחברת איבריה למדריד ומצאנו, כי המרווח בין המושבים היה הצר ביותר מכל הטיסות בהן התנסינו בעבר (והאמינו לי, טסנו בחברות שונות ומשונות בכל רחבי העולם). ככל שהשתדלנו, איך שהתמקמנו במושבינו, ברכינו תמיד נגעו באלה שלפנינו. ארוחת הבוקר הייתה למטה מבינונית. הלחמנייה יבשה ובדעתו של איש בצוות לא עלה להכניס אותה למספר שניות למיקרו. אני אוהב ביצים, אבל החביתה לא הייתה טעימה והיו בה כתמים אפורים חשודים. לצידה הונחה מין לביבה, בעלת אופי בלתי מוגדר, אבל לא טעימה בעליל. לדעתי הלא-אובייקטיבית, ארוחת הבוקר באל על עולה עליה לפי כל קנה מידה.

מה עוד? בחברת איבריה לא מוצגים סרטים בטיסות קצרות כאלה, 5 שעות בסך הכול וגם לא מוכרים סחורות פטורות מכס. בטיסה נוספת ממדריד למלגה, בת שעה וחמש דקות, לא הוגשו לנוסעים אפילו מים לשתייה. עגלת הכיבודים אומנם עברה בין המושבים, אבל כל המשקאות והנשנושים שהיא נשאה, היו בתשלום. האמת? כלל לא שאלו אותי, אם ברצוני לשתות משהו, בחינם, או בתשלום.

כללית, אוכל לומר - אם כי ההכללות בדרך כלל מסוכנות - כי הספרדים אינם מנדבים מידע, אתה חייב להוציאו מהם במלקחיים. אתה ניגש לדלפק הצ'ק-אין והפקיד מתנהג כאילו כל מילה עולה בכסף. אתה נאלץ לשאול ולשאול ועוד פעם לשאול. למזלנו, אנו בעלי ניסיון ויודעים מה לשאול, אבל מה עם הטירונים? במקרה הטוב ביותר הם עלולים לא לזכות בכל השירות לו הם זכאים ובמקרה הגרוע ביותר, להיקלע לבעיות רציניות, להפסיד את טיסתם למשל.

נוסף לכך, ושוב אני נאלץ להכליל, במילה ''manana אומנם איש לא השתמש, אך הכול כאן מתנהל באיטיות רבה יותר. לא הצלחנו להבין למה הצ'ק-אין בשדה התעופה במדריד, מן המודרניים והמשוכללים הקיימים, מתארך יותר, מאשר בשדות אחרים בעולם? בדלפק המודיעין תורים ארוכים ושוב לא ברור מדוע. כל אדם בילה אצל הפקידה זמן רב, אולי סיפר לה את תולדות חייו? אותו הדין לגבי העלייה במטוס. התהליך מוכר ביותר. אתה מגיש את כרטיס העלייה למטוס, בידיך נשאר ספח עם מיקומך, מתקדם לאורך השרוול, נכנס למטוס, דייל/ת חייכני/ת מברך/ת אותך, אתה מוצא את מושבך, מעלה את מטען היד לתא, תופס את מקומך ומקווה, כי שכנך למסע יהיה אדם נחמד. התהליך במדריד אינו שונה במאומה, מלבד זה שהוא אורך זמן רב יותר והנוסעים בשרוול ממתינים בתורים ארוכים.

הגענו ליעדנו בלילה של ה-26 לדצמבר, אבל מטעננו נשלח כנראה ליעד אחר. לא  נורא, קורה גם בחברות המסודרות ביותר. שמעתי פעם מנכ"ל חברת תעופה אומר, שהוא לא רק שאינו מוטרד מכך שאחוזים בודדים של המטען האישי הולכים לאיבוד, אבל בהכירו את המערכת, מופתע שאחוז כל-כך גבוה של מזוודות מגיע בכלל ליעדו!

נגשנו לדלפק מחלקת האבידות. הפקידה הוותיקה למראה רשמה את פרטי שתי מזוודותינו, למזלנו היו בידינו הקבלות על מסירתן. היא בקשה מאתנו לחזור ולחפש, לא רק במסוע של טיסתנו, אבל גם בסביבה הקרובה והרחוקה. בשעת לילה מאוחרת בילינו כשעה בחיפוש עקר ולא מצאנו דבר. רק אז קיבלנו העתק מטופס התלונה והובטח לנו, כי מזוודותינו יישלחו למלוננו, אם יאתרו אותן. רמזתי לגברת רמז עבה, כי נשארנו ללא בגדים להחלפה ואפילו מברשות שיניים אין לנו. היא הנהנה בראשה, אבל לא הגיבה, עד שאשתי שאלה במפגיע: "האם נקבל זווד חירום של פריטים חיוניים ל-24 שעות, כמקובל בחברות תעופה במקרים כאלה?"

קיבלנו תיקים יפים עם הלוגו של חב' איבריה, עם פיז'מה, נעלי בית, כלי רחצה וגילוח (עבורי כמובן) ומכתב התנצלות מודפס על האובדן, אבל רק בגלל שביקשנו אותם! לולא ידעה אשתי שמגיעה לנו עזרה ראשונה כזאת, לא היינו זוכים בה.

מאז עברו יותר מ-24 שעות. איש לא צלצל לנו. נכנסתי לאתר האינטרנט שצוין בטופס התלונה, איתרתי את מספר הרישום של תלונתנו, אבל כל מה שמצאתי היה: "אין מידע!" יתר על כן, למרות ששיננתי לפקידה את מספר הטלפון שלי ולשם ביטחון נתתי לה גם כרטיס ביקור, המספר היה שגוי.

למזלנו, באתר אופציה לעדכון פרטי המתלונן ותיקנתי את מספר הטלפון וגם פרטים לגבי צבע אחת המזוודות. עתה אנו תוהים כיצד עלינו לנהוג. אנו מודעים היטב לעובדה שזאת תקופת החגים, אבל חברות התעופה ממשיכות לעבוד במלא הקצב והעמדות בשדות התעופה מאוישות. האם מזוודותינו נעלמו ולא תימצאנה לעולם, או בגלל הקצב האיטי בו מתנהלים באזור זה הדברים, פשוט איש לא חיפש אותן עדיין? מחר אנו חייבים ללכת ולקנות מספר פריטים בסיסיים חיוניים ביותר, כמו חולצה, לבנים, כלי גילוח ורחצה וכיוצ"ב. בהמשך נצטרך לרכוש גם פריטים נוספים, סוודר, מעיל ועוד, אבל מה אם ברגע שהקופאית תגהץ את כרטיס האשראי שלי עבור קניותינו, יצלצל הטלפון ויודיעונו, כי המזוודות בדרך למלון?

כמו כל נוסע, אנו זכאים לפיצוי נאות מטעם חברת התעופה ולא אכפת לנו בכלל להחליף את מלתחותינו בחדשות, אבל כמה זמן עלינו להמתין כדי להיות בטוחים, כי מטעננו אכן אבד סופית?

28 לדצמבר: מאז כתבתי את הדברים הנ"ל, עברו 48 שעות נוספות, ז.א. בסך הכול יותר מ-72 שעות מאז נחתנו במלגה. עובדי  איבריה אומנם לא צלצלו, אבל אחר שאתמול רכשנו כמה דברים חיוניים וחזרנו למלון, הפסקנו את מסע הקניות, מאחר ובאתר האינטרנט של החברה הופיעה לפתע הודעה מבשרת טובות: "הגיעו לשדה התעופה. הוחל בתהליך המסירה." ליד ההודעה היה גם תאריך: 28 לדצמבר.

29 לדצמבר: היום עבר כולו, השעה כרגע 23.00, מזוודותינו עדיין לא הגיעו למלון ומכיוונה של חברת איבריה לא נשמע אפילו הציוץ הקל ביותר. יש להניח, כי עובדיה ממשיכים לחגוג את סיומה של השנה האזרחית בביתם ואנו נאלצים בינתיים להסתפק באותם חפצים אישיים שהבאנו במטען היד, בתוספת קניותינו מאתמול. אם גם מחר לא נקבל בחזרה את המטען האישי שלנו, ניאלץ לרכוש דברים נוספים.

30 לדצמבר: היום בצהריים התרחש הדבר המדהים ביותר בכל הסיפור. החלטתי לגשת לקבלה במלון ולבקשם לדבר עם חברת איבריה. ביום ו' מוקדם בבוקר אנו אמורים לעזוב ואם המטען שלנו יגיע לכאן לאחר מכן, יחול סיבוך נוסף. בזמן ששוחחתי עם הפקיד הצעיר, קריסטופרו, הרמתי את מבטי ומה לדעתכם ראיתי בפינה מרוחקת מאחורי הדלפק? את מזוודותינו!

רציתי לגשת ולבדוק אותן, אבל הפקיד השני, אדם מבוגר יותר, צעק לעברי: "אלה אינן מזוודותיך, הן שייכות לגברת קלמן." מלווה בקריסטופרו, ניגשתי בכל זאת ובאמצעות התוויות על המזוודות והדרכון שלי, הזדהיתי והוכחתי שהן שלי. המבוגר עדיין לא וויתר וטען, כי אני בכלל מתאכסן במלון אחר. גם הפעם הוכחתי לו את טעותו.

סוף-סוף הורשתי לקחת את רכושי לחדרי, אבל לפני-כן שמעתי מקריסטופרו קצת מהסיפור. המזוודת הגיעו למלון לפני יומיים, ב-28 לחודש. מסתבר, כי ישראלית בשם קלמן, ממלון אחר, צלצלה ושאלה אם מזוודותיה לא הגיעו בטעות למלוננו. אחד הפקידים הסתכל ברשלנות בתווית והחליט, כי  (s)hachamו-kalman אחד הם והודיעה לה, כי המזוודות כאן. אחר הכול, מה ההבדל בין ישראלי אחד לאחר? הגברת התקשרה שוב הבוקר והודיעה, כי מטענה נמצא. פקיד הקבלה אמר לה, כי מטענה כאן במלון, אך הגברת עמדה על שלה ואמרה, כי זה לא שלה. איש לא טרח לקרוא את השמות הנכונים על התוויות ולבדוק ברשימת האורחים אם מתאכסנים במלון אורחים בעלי שם כזה. דרך אגב, לאורך כל שיחתי עם קריסטופרו, הפקיד העוין המשיך להציק לאיש שיחי בספרדית, שלא יבטל את זמנו עימי.

לסיכום: הסוף טוב, הכול טוב? לא לגמרי!

חברת איבריה התרשלה, באשר לא יצרה עמנו קשר במשך ארבע הימים שחלפו מאז האובדן. היא גם לא מסרה לפקידי הקבלה במלון העתק מתעודת המשלוח בו צוין בבירור שמנו ושם המלון, כפי שמסרנו בשדה התעופה.

המלון התרשל, כיוון שאיש לא קרא את השמות הכתובים באותיות אנגליות ברורות על המזוודות, גם לא לאחר שהישראלית הודיע להם, כי המזוודות הללו אינן שלה. נוסף לכך, התנהג פקיד הקבלה בחוצפה ובגסות. מזל שקריסטופרו ושתי פקידות נוספות, היו נחמדים ועזרו לנו.

היינו שלושה וחצי ימים ללא מטעננו האישי, הוצאנו סכומים ניכרים על ההצטיידות בפריטים חיוניים וגם בילינו זמן רב בחנויות בקניות, במקום ליהנות ולטייל. האם מגיע לנו פיצוי על כך? ואם כן, ממי?

אחרית דבר: כעבור יום, ביקשתי לשוחח עם המנהל המבצעי של המלון, איש חביב וסימפטי (אינני מנסה להיות סרקאסטי). הוא שמע את סיפורי בסבלנות, הנהן כמשתתף בצערנו, גילה ידע רב על הארץ, אבל - וזה אבל גדול מאד - לא הצלחתי לסחוט ממנו התנצלות על התרשלותו של המלון וחוצפתו של איש הקבלה. זאת חייבת להיות אשמתי. כנראה לא הייתי די משכנע, או אולי הייתי צריך לצאת מכליי ולהפוך את שולחנו?