רשימתי האחרונה הוקדשה בעיקר לתיאור חוסר אמינותה של חברת התעופה הספרדית, שביחד עם חוסר האכפתיות של צוות מלוננו, גרמו לנו לאי-נוחות רבה, אבל חופשתנו לא עמדה כולה בסימן חיפוש מזוודותינו האבודות, היו לנו גם התנסויות אחרות.

רעיון הנסיעה לספרד נולד לגמרי במקרה. לפני מספר שבועות נכנסתי לאתרה של חברת תחלופות נופש, במטרה למצוא מקום בו נוכל לבלות את סוף השנה האזרחית ועיני נלכדה על-ידי מודעה המציעה חופשת בונוס ב-380$ (יצאו לנו 1350 שקלים) לשבוע, מחיר מצחיק שאף מלון מכובד בארץ לא יכול להתחרות בו. (באותו עמוד מוצעת גם חופשה בתאילנד ב-279$, אבל לא היה לנו חשק להידחס למטוס ל-11 שעות, שלא לדבר על מחיר כרטיס הטיסה המייקר את החופשה בצורה ניכרת).

אנו חסידים גדולים של מלונות דירה, שמחירם אינו כולל כלכלה. שהינו כבר במלונות כאלה במקומות רבים בעולם וגם באילת. המלון בו התאכסנו הפעם הוא sunset beach club, בן ה-553 החדרים. קיבלנו סוויטה יפה בת חדר וחצי, מרפסת עם נוף המשקיף על מפרץ מרהיב ביופיו. במלון שתי בריכות שחייה חיצוניות ואחת פנימית, מחוממת, הצמודה לחדר כושר וסאונה, מסעדה, בר, מועדון גדול, סופרמרקט ושירותים מגוונים נוספים. על אף שהסוויטה שלנו הייתה מצוידת גם במטבחון, עם כל הנחוץ להכנת ארוחות, מחירה הזול של ארוחת הבוקר (6 יורו בלבד), שכנעה אותנו לאכול אותה בחדר האוכל של המלון.

בנושא האוכל ציפתה לנו ההפתעה הגדולה ביותר של חופשתנו. המלון, (וגם העיר כולה) נכבשו על ידי הבריטים והמזון תואם את טעמם והרגליהם. בתפריט הארוחות נעדר לחלוטין מקומו של האוכל הספרדי. במרכז מזנון ארוחת הבוקר ניצבו בייקון, שני סוגי נקניקיות, ביצה עין, שעועית אפויה, תבשיל פיטריות, לביבות תפוחי אדמה ועגבניות מטוגנות. לרשות הלא-אנגלים המעטים, עמדו גם פסטראמה, נקניק, גבינה צהובה, פריגורט, מבחר לפתנים טעימים ותפוחים ואגסים טריים, אך לא היו כלל ירקות, סלט כלשהו ואף הזיתים חסרו.

לא שפר גורלנו גם ביתר הארוחות. בנאלמדנה היא עיירה חמודה הפרוסה לאורך שפת הים ומתפרנסת מתיירות. לפי הפרסום באינטרנט יש בה כ-1300 מסעדות וברים. אנו אוהבים אוכל ספרדי ובמיוחד כרוכים אחר פירות הים למיניהן, אולם בטיול בן 5-6 קילומטרים לאורך רחובה הראשי של העיר, הרצוף מאות רבות של מסעדות, לא הצלחנו לגלות ולו אפילו ספרדית אחת. לא רק שהאוכל שהוגש בהן הוא אנגלי טיפוסי, כמו דגים וצ'יפס, פאי רועים, פודינג לחם וכיו"ב, אבל גם שמות המוסדות הללו הם כאלה שאתה מצפה למצוא ביישוב אנגלי טיפוסי, כמו הבר של הארי, פינתו של ג'ו, הפאב של מורפי וכדומה. לאורך מסלול טיולנו ספרנו גם שלוש מסעדות הודיות וסינית אחת. שלטים בולטים ברבים מהמקומות פרסמו שידורי ספורט, אבל לכך עוד אחזור בהמשך.

לא וויתרנו. הנחנו, כי בעייריה הזאת גרים גם מספר תושבים מקומיים ולא האמנו שאלה הפכו את עורם ומלווים את סעודת הפודינג השחור (השם האנגלי לנקניקיית דם) ופירה האפונה שלהם, בלגימת בקבוקי בירה גינס. לבסוף הצלחנו לגלות באחד הרחובות הצדדיים מסעדה נעימה, המגישה אוכל ביתי אנדלוסי. הטבחית בעצמה יצאה אלינו ויעצה לנו מה להזמין.

במשך השישה ימים שבילינו בספרד, לא נגענו כלל בבשר. יום אחד נסענו למלגה וחזרנו לפקוד מסעדה עממית המלאה סועדים בכל שעות היום, אותה גילינו בפברואר 2009. אחת משיטותינו לעמוד על טיבה של מסעדה - בכל מקום בעולם - לעקוב אחר הרגלי האכילה של המקומיים. המקום שהתחבב עלינו ביותר, היה בר שירות עצמי בטורמולינוס (עיר סמוכה לבנאלמדנה). על דוכנים במרכזו של המקום ניצבו צלחות עם פירות ים חתוכים חיים, הלקוח מצביע על צלחת ותוך 5 עד 10 דקות מכינים לו את מנתו. כל התענוג (ובמקרה זה, זאת אינה פנינת לשון בלבד!) עולה 5 יורו וביחד עם סלסלת לחם טרי וכוס יין ספרדי מעולה (1.80 יורו), הרי לכם ארוחה נהדרת!

אדם הנוסע לספרד ואינו טועם פאייה, גספאצ'ו, פירות ים בשמן זית המתובלים במנה נדיבה של שום, או מהמגוון האדיר של טאפאס, צריך להיות, כמו בשיר הידוע, mad dog, or englishman. 

ציינתי לעיל, כי עוד אחזור לשידורי הספורט. מה לדעתכם עשו מאות התיירים האנגלוסקסים שהתאכסנו במלוננו. מזג האוויר היה טוב, דומה לזה שבארצנו, אבל הם בילו את רוב שעות היום בישיבה במועדון הגדול, עם גבם לחלונותיו הגדולים המשקיפים על שפת הים היפהפה ותוך לגימת אין-ספור בקבוקי בירה, צפו בשידורי כדור-רגל אנגלי ואירועי ספורט אחרים. לא האמנתי למראה עיניי, לפני הצהריים יצאנו עם אשתי לטיול היומי שלנו וכששבנו למלון אחה"צ, מצאנו את אותן החבורות באותם המקומות, רובצות בכורסאות הנוחות לפני מכשירי הטלוויזיה, רק מספר הבקבוקים הריקים גדל. ב-happy hour, בין 18.30 ל-19.30, גדל הרעש והמהומה, אבל 'החגיגה' נמשכה עד קרוב לחצות. הילדים הגדולים ישנו בעגלותיהם, אלה הגדולים קצת יותר צפו בסרטים במכשירי די.וי.די ניידים והגדולים המשיכו  לשתות ולבהות במסכים על הקיר. האם היו מודעים בכלל לעובדה שהם נמצאים בקוסטה דל סול, אחד המקומות היפים בעולם?

ועוד הערה אישית. במלון הייתה ספרייה קטנה, כמקובל במקומות כאלה. אורח המסיים לקרוא את ספר הכיס שלו משאיר אותו בספרייה ולוקח ספר שאורח אחר השאיר. רוב הספרים היו באנגלית, אך היו גם בגרמנית, הולנדית ושבדית. לא ציפיתי, כי אמצא ספרים בעברית, אבל היו. שניים בסך הכול ואחד מהם היה ספרי, "סוכריות מפולפלות" שפרסמתי לפני כעשור! (אני מודה ומתוודה, כי אינני זוכר מה שמו של השני). המקריות המופלאה ריגשה ביותר אותי ואת אשתי וכתבתי הקדשה קצרה בתוך הספר. אם תתאכסנו במלון, תוכלו לקרוא אותו. חופשות הבונוס עדיין זמינות באתר.