אלה שעוקבים אחר רשימותיי יודעים, כי חזרנו לא מזמן מחופשה בספרד. היינו חייבים לבלות לילה במדריד ועל כן חיפשנו מלון מתאים. בנסיעה קודמת למדריד, מצאנו מלון קטן, שאומנם לא סיפק שום שירותים, מלבד מיטה בחדר צנוע, אבל היה ממוקם בשכונת מגורים סמוכה לשדה התעופה, עם מסעדה טובה ועוד מספר חנויות בקרבתה. גם בנסיעה לאמסטרדם איתרנו מלון מקסים וזול, עם הסעה חינם משדה התעופה ואליו, ליד מרכז מסחרי גדול, עם מסעדות אחדות. קיוויתי, גם הפעם למצוא משהו דומה. 

לבסוף הזמנו חדר ב-hotel arturo norte, madrid airport, שעל פי הפרסום באינטרנט נמצא במרחק "5 דקות משדה התעופה", קרוב למרכז מדריד, מספק שירות הסעות חינם (shuttle service), יש בו מסעדה ובר והמחיר שלו מתאים כמובן.  

כיוון שנחתנו במדריד כבר ב-11 לפני הצהריים, תכננו להביא את המזוודות למלון ולערוך טיול במדריד. החשש הראשון שהכול אינו כפי שפורסם, התעורר בנו, כשלא מצאנו את ההסעה למלון. בעצת נהג הסעות של מלון אחר, לקחנו מונית. המלון ממוקם בפארק תעשייתי המרוחק כ-17 ק"מ מהשדה והנסיעה ארכה כ-20 דקות. בית המלון היה מודרני ויפה, החדר מרווח, אבל פקיד הקבלה הסביר לנו, כי שירות ההסעות אינו פועל בסופי השבוע, כך שגם בדרך בחזרה לשדה התעופה ניאלץ לקחת מונית.

הסיכום: עבור המלון שילמנו 66 יורו, עלויות נסיעותינו הסתכמו ב-77 יורו!

גם על הגיחה למדריד נאלצנו לוותר. בסופי השבוע מגישה מסעדת המלון רק ארוחות בוקר, הבר סגור ובכל האזור פתוחה רק מסעדה קוריאנית יקרה. לבסוף בילינו את אחר הצהריים והערב בקריאה בחדרנו והסתפקנו במשקאות וכריכים מתוך האוטומט באולם הכניסה של המלון.             

אלה הסכנות הצפויות לתייר תמים הנהנה לכאורה משפע אדיר של מידע הזמין לכל דכפין בלחיצת כפתור. נראה לי, כי לפני עידן האינטרנט הסתמכו האנשים יותר על המלצות חבריהם שתיירו באזור הנתון, או שנעזרו בסוכן הנסיעות.

המלון במדריד הזכיר לי את מה שאירע למשפחת בתנו לפני זמן-מה. באוגוסט 2008 ערכנו טיול שורשים משפחתי בהונגריה, סלובקיה וצ'כיה. בתנו הבכורה ובעלה,  החליטו להישאר בסיום החלק המשותף שבוע נוסף באזור. התקופה הייתה חופשת הקיץ והם הרגישו צורך להעניק לשלושת ילדיהם שבוע נוסף בצוותא עם הוריהם, במקום שיטפסו על הקירות מרוב שעמום בביתם. המקום שהתבקש, היו הרי הטאטרה הסלובקיים, ממוקדי התיירות הבינלאומית, בגלל יופיים הייחודי וגם המחירים הזולים, שמדינה זאת עדיין מצטיינת בהם.

בתנו מצאה באינטרנט מקום מתאים בכפר ששמו וואז'ץ ומהצילומים התרשמה לטובה מהבית המוצע להשכרה. בסיום הטיול המשותף, ליווינו כולנו את משפחת בתנו למקום בו היו עתידים לנפוש.

הגענו אחר הצהריים ונחרדתי למראה מצבו העלוב של הכפר. הבתים בני הקומה האחת היו ישנים כולם, באף מקום - לפחות באותם הרחובות שעברנו בהם - לא נראו סימנים של קידמה, הכבישים היו סדוקים, מלאי מחמורות, הנחשלות, העוני, שררו בכל. זה לא היה הכפר היחידי שראינו בסלובקיה, בשני הלילות הקודמים לנו בשני כפרים אחרים, בדרך עברנו מקומות יישוב רבים, שלא נבדלו בהרבה מכפרים בארצנו והשוני בכפר זה, בלט בקיצוניותו.

עם רדת החשיכה, נראו רוב הבתים ברחוב בו נמצאה האכסניה שבתי בחרה, כאילו כלל אינם מחוברים לחשמל. בדיעבד התברר, שהמראה המטעה נוצר כיוון  שדייריהם הולכים לישון עם התרנגולות וקמים עם הנץ החמה. בעל הבית חיכה לנו לפני ביתו ויש לומר, כי מבחינת איכות הדיור, כל ציפיות בתי, התמלאו במלואן. הבית היה חדיש, מודרני, מרווח, מצויד בכל הנחוץ למגורי משפחה, לידו גינה קטנה והוא נבנה בצלעה של גבעה ירוקה ופה. אף-על- פי-כן, הייתה לי הרגשה לא נעימה. הגענו עם שתי מכוניות שכורות חדשות, אחד עשרה תיירים לבושים היטב, עם מצלמות,  טלפונים ניידים, gps, מזוודות מלאות ביגוד וציוד אישי, לשכונה ענייה בעליל. אינני רוצה להשמיץ את תושבי וואז'ץ, מתקבל על הדעת שהם אזרחים ישרים וחרוצים, איכרים העובדים קשה לפרנסתם, אבל האם הפיתוי אינו חזק מדי? האם עושרנו היחסי אינו מנקר את העיניים?

בשעת בוקר מוקדמת ציפתה לנו הפתעה. ברמקולים הפזורים ברחובות, הושמעה אחר קטע מוסיקלי קצר, הודעה כלשהי. משפחתי שאינה יודעת סלובקית, קראה לי לצאת. אולי קרה משהו? שריפה משתוללת, רעידת-אדמה המתרגשת ובאה עלינו, פרצה מלחמה? לתדהמתי, זאת הייתה פרסומת, המודיעה לתושבים - שעדיין לא הגיעו לביתם חידושים טכנולוגיים, כמו טלוויזיה ורדיו - כי בבית מסחר הקרוב מתקיים מבצע מכירות של מצעים זולים.   

למחרת, אחרי ארוחת בוקר משותפת, שישה מאתנו יצאו לכיוון שדה התעופה, כדי לשוב הביתה ובמקום נשארה משפחת בתי בלבד. מעת לעת קיבלנו דיווחים, כי הכול בסדר ואחר עשרה ימים, הם שבו לארץ עם חוויות יפות מהטיולים בהרי הטאטרה וצילומים רבים, שהזכורים ביותר ביניהם הם של כמה קשישות, משכניהם בוואז'ץ, הלבושות, כמו בסרטים תיעודיים מתחילתה של המאה ה-20.      

בתנו סיפרה, כי בתום תקופת השכירות, הגיע בעל הבית לקבל את המגיע לו ואת המפתחות ושאל, אם הכול התנהל כשורה ודייריו לא נתקלו בבעיות. בתי, בהשתוממות-מה, השיבה אף היא בשאלה: "וכי מה היה צריך להיות לא בסדר?"

תשובת בעל הבית הכתה אותה בהלם: "אני מקווה, כי הצוענים בקצה הכפר לא הטרידו אתכם. שילמתי להם, שיעזבו אתכם במנוחה." 

מי יודע כיצד היו נוהגים בני המשפחה, לו היו מודעים לצורך לשלם דמי חסות כדי שחופשתם תתנהל ללא הפרעות. האם היו תולים את כביסתם בחוץ, לפני יציאתם לטיול במשך כל היום? האם היו יושבים נינוחים בגינה בערב? האם היו ישנים עם חלונות פתוחים? מזל, כי נודע להם על האלמנטים המפוקפקים הגרים בקצה הכפר רק בסיום שהותם במקום.