22 ינואר 2009

מבשלים מיסכנות נכלולית

לא התביעה הקנטרנית והיבבנית של העוזרת ליליאן כנגד שרה נתניהו היא בעיתנו הציבורית בימים אלו, באשר זו תתברר בבית המשפט, יהיו תוצאותיה אשר יהיו.   התנהלות העיתונות ובראשה הצהובון "ידיעות אחרונות" ויותר מכך התנהגות חלקים בציבור היא לב ליבה של הבעיה. פרשת העוזרת הינה סימפטום לבעיה חמורה מונים רבים המקעקעת מזה זמן רב את הדמוקרטיה הישראלית, פרשה זו הינה אך קצה הקרחון הניגלה לעין.  התנהלות זו תותיר חותמה על חיינו הציבורים עוד זמן רב לאחר שיתפוגג הנושא עצמו בסבך הבירוקרטי של הנוהל המשפטי.

סיפור התביעה הנישמע יותר כרומן דלוח למשרתות נוסך אמצע המאה התשע-עשרה מגלם בחובו ת"ק מונים מסיפורי רומן לעוזרות בן ימינו.  במובן מסוים עשתה העוזרת תאבת הבצע והפירסום, פלונית ליליאן טובה גדולה לעם ישראל.  ללא כוונה תחילה, עזרה היא לחשוף את הגורמים והאנשים הקטנים, בחברתנו, הצפים על פני המים שלא בטובתנו.  באם ניתעשת, חשוב כי ניזכור להבא את אותם פושקי שפתים חסרי מוסר ויושרה ונדע להרחיקם מחיינו ומחברתנו.

הצביעות של חלקים בציבור מרקיעה שחקים.  שהרי ברי לכל בר-בי-רב כי "הקול קול יעקוב אך הידים ידי עשו" והכוונה, התביעה היא אמנם כנגד שרה נתניהו אך ברור למעלה מכל ספק כי התובעת ובפרט אלו שמאחוריה, מחפשים את ראשו של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו.

ניתקלנו בימים החולפים באותם דו-פרצופים הטוענים במתק וציקצוק שפתים מתחסד "לא חשוב מה ומי הביא לתביעה, חשוב לחשוף את האמת",  נכון? ובכן, זהו שלא רק, למצער לא במקרה זה.

חשיבות עליונה בתביעת דיבה מעין זו (ושלא יהיה כל ספק, זוהי תביע להטלת דיבה בראש ובראשונה), הן הסיבות להגשתה ומי עומד מאחוריה דהיינו, מהו המניע של מגיש התביעה ומי או מה דחף אותה להגישה.  ברור גם כי בית המשפט יידרש בראש וראשונה לשאלה הזו בדיוק.  ככלל, ללא מניע, יקשה על מערכת משפטית כלשהיא לבסס אשמה.  ומכאן, חשוף את המניע וחשפת את הנתיבים האפלים המובילים לעבר ארוע מעין זה.

השאלות שחייבות להשאל והתשובות לגביהן הינן קריטיות לביסוס המניע להגשת התביעה:

1.   האם עיתון ידיעות אחרונות היפגין תום לב וסיקור עיתונאי נאות בפרסמו את פרשת התביעה כנגד הגב' שרה נתניהו באותיות קידוש אדומה על פני מחצית מעמודו הראשון?

עיתון ידיעות אחרונות מנהל קרב מאסף כנגד עיתון "ישראל היום".  בחברה דמוקרטית תקינה הרי שמלחמת האינפורציה והגשתה לציבור מתנהלת במסגרת כללי המשחק התחרותי החופשי הנובעים מהמערכת הכלכלית הקפיטליסטית אליה אנו משתייכים.  הטענה כי "ישראל היום" הינו חינמי ומנהל לכן תחרות בילתי הוגנת הינה מופרכת ומתפתלת.  עיתונות חינמית קיימת למאות ברחבי יבשות צפון אמריקה ואירופה בעוד העיתונים הממוסדים שורדים (יחסית לעידן האינטרנט הפוגע בכולם יחדיו).  מכאן שהגמל אמור לבחון ראש וראשון את דבשתו ולא להתלונן מעשה הרקדן הכישלוני אודות "הריצפה העקומה".

סיחרור ניבחרי הכנסת להניעם להגיש חוק בולם עיתון "ישראל היום" בתואנה הדחוקה (בעיתוי הנוכחי),  כי הינו ממומן על ידי תושב שאינו בעל אזרחות ישראלית מעיד כי לגבי דידו של עיתון "ידיעות אחרונות, כל האמצעים כשרים, כולל ניצול ושימוש בדמוקרטיה הישראלית והדחת חברי כנסת לדבר עבירה מוסרית, לפעול כנגד עצמה ובעבור בעלי אינטרסים במדיה.  מראית העין חשובה ולכן חברי הכנסת שיתמכו בהצעת חוק "מוזס-נימרודי" כנגד "ישראל היום" בעיתוי ובהקשר הנוכחי יהפכו במהרה למוקצים ומבוזים בציבור ובדין.  לא שחוק זה אינו רצוי מהבחינה העקרונית אכן, כזה הוא, אך העיתוי משדר יחסים אסורים, אנטי-דמוקרטים של "הון-מדיה-שלטון", מפאת מעורבותם של חברי כנסת בתרגיל מלוכלך ובזוי.  יש להניח את הצעת החוק לצינון למשך לפחות שנה או שנתים לפני דיון רציני נוסף בו.

גם "האיום" הטלפוני על שלומה של העוזרת נישמע יותר כלקוח מבית סיגנון-מידרשו הסיציליאני הידוע של בעלי ידיעות אחרונות על מנת לתחזק ולתדלק את הפרשה תוך יצירה מלאכותית של מסד אמון בתלונת העוזרת כנגד הגב' שרה נתניהו.  ואפילו יש בכך ממש, הרי שיחות איום כאלו נערכות לעשרות מדי יום ברחבי ישראל ללא כל כוונה ממשית מאחוריהן.

הזילזול העמוק של ידיעות אחרונות ב"כבוד האדם וחרותו" כפי שהיפגין בצעד ההכפשה העכשווי כנגד גב' נתניהו חייב להדליק נורות אדומות אצל כל שוחרי הדמוקרטיה במדינת ישראל.  קל מדי במקומותינו להכפיש אדם תוך ניצול העט והמיקרופון בלא שהמוכפש יכול להתגונן.  קל מדי לפרסם באין מכהה כי "אחותך פרוצה" בלא שתוכל למחות ולהסיר לעולם את הכתם.  שרה נתניהו הוכתמה בנוסח דומה כבר בעבר וכעת, תזמורת ההכפשות המגמתית שוב עולה על הבמה.

חייב אדם להיות מגזע בנות היענה ולטמון ראשו בחול או להיות כפשוטו, אוויל משריש כדי להאמין כי "ידיעות אחרונות" פועל בתום לב.  הפירסום היה מכוון, מרושע, מגמתי ונכלולי בעליל.

2.  האם כצעקתה, האם שולם שכר בילתי נאות (מתחת לשכר המינימום) לעוזרת ליליאן?

מחשבי חישובים בבלוגוספירה כבר שקלו, תרו ומצאו כי מאחר שמשפחת נתניהו שהתה בביתה בקיסריה יום או יומים בלבד בשבוע ומכיוון שצרכי הניקיון של הבית היו מינימלים עקב כך, הרי שלא רק ששולמה משכורת הוגנת לעוזרת המתאנפת, אלא ניראה כי שולמה משכורת עודפת, כדי ביזיון וקצף.

האם הופר החוזה מצד המעביד, אשר נחתם, בין הנב' שרה נתניהו לעוזרת ליליאן מרצון חופשי של שני הצדדים?  על פניו ובהתאם למדווח באמצעי התקשורת, לא מניה ולא מקצתה, העוזרת הועסקה בהתאם לחוזה שנחתם עמה, ככתבו וכלשונו.  האם העוזרת היתה חופשיה להתפטר משך כל ששת השנים שהועסקה על ידי הגב' נתניהו?  ניראה כי לא היתה כל בעיה בשטח זה.  הטיעון הדחוק כי צריכה היתה את אמצעי המחיה אינו מחזיק מים, באשר באם היה כה גרוע, כה בילתי ניסבל, כה מעליב, כטענתה, חייבת היתה לכאורה להתפטר ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא אך לעצמה.  כל המצוי בשוק העבודה (ומחקרים בנושא מוכיחים),  יודע כי כ- 90% מהמועסקים במשק אינם מרוצים עד סובלים במקומות עבודתם מטעמים שונים ומשונים וכך, מה יום מיומיים.  לזה אשר "מטבח החיים" חם מדי עבורו, מוזמן אחר כבוד לצאת במטותא ממנו.

על פניו, הברית של העוזרת עם עיתון ידיעות אחרונות היא "ברית של גנבים".  העיתון יוצא נישכר מהכפשתו העקיפה של מר נתניהו ובכך, משיג לחץ עקיף על עיתון "ישראל היום" לסגת מתפוצה רחבה.  והעוזרת, בתמורה לשיתוף הפעולה הזה עם העיתון ומתוך ידיעת מצבה הרגיש של משפחת נתניהו עקב מעמדו, יקל עליה בתהליך סחיטת הכספים.  אכן, חבורה שכזאת

3.  האם יש אש מאחורי העשן של הטענה כי עורכי הדין של עיתון ידיעות אחרונות היו שותפים פעילים בהכנת התביעה כנגד שרה נתניהו בצמוד לעוזרת ליליאן?

באם אכן היו עורכי הדין של עיתון ידיעות אחרונות מעורבים בבישול והכנת התביעה כנגד הגברת נתניהו, כפי שנירמז במספר אמצעי תיקשורת, הרי שישנה כאן בבירור עליית מדרגה חמורה מאין כמוה בהתנהלות המדיה במדינת ישראל.  במקום שרות ידיעות ופרשנות להן האמור לדווח על חדשות וארועים, אנו עומדים כעת (האם רק כעת?), בפני עיתונות המיצרת חדשות על מנת להשיג בתמורה רייטינג גבוה יותר או אפשר ואפילו יתרונות חומריים כלשהם (כבמקרה זה).

באם נכון הדבר, הרי שנחצה קו אדום ברור ומסוכן מאין כמוהו בהתנהלות העיתונות במדינת ישראל ודרוש שידוד מערכות חוקתי, נחרץ וברור על מנת לישר שוב את ההדורים.

4.  מה אנו למדים מהגשת כתב התביעה לעיתון ידיעות אחרונות עוד לפני הגשתו למערכת המשפטית ולניתבעת שרה נתניהו?

עדות מוחצת לחוסר תום הלב שבהגשת התביעה ניכר בכך שזו נימסרה ראש וראשון לעיתון ולא למקומה הטיבעי של תביעה מסוג זה דהיינו, הניתבעים.  יתרה מזו, עולה החשד כי מאחר שאפשר שעורכי הדין של העיתון הם אלו שהכינו מלכתחילה את כתב התביעה כנגד הגב' נתניהו, הרי שכתב התביעה לא "נימסר" כלל וכלל לידי עיתון "ידיעות אחרונות".  שם הוא הוכן ושם הוא שכן, הצורך למסרו לא היה קיים כלל, כתב התביעה שכן (נו טוב, לכאורה), מלכתחילה במחלקה המשפטית של העיתון בעוד "שעורך דינה של העוזרת" הוסף כקישוט מאחז עינים בלבד לאחר מעשה.

הנה כי כן, כעת יובן לקורא מדוע כה חשובה חקירת המניע להגשת התביעה בצמוד ובמקביל לבירור שרשרת העובדות לאשורן, באשר אין אפשרות להפריד את המניע הנכלולי להגשת התביעה מ"האמת" לכאורה שמאחוריה.

5.  מיהו המקורב בעבר למשפחת נתניהו אשר ניטען לגביו כי הוא שבישל את נושא התביעה מראשיתו כנקמה על הדרתו מטובות הנאה אשר נחשקו על ידו?

האם הפך רוני מאנה מקורבו של מר נתניהו-כעת לשעבר--מטעמים מובנים (נו, כמובן שרק לכאורה), את ידיעות אחרונות ובעליו הידוע בסיגנונו המפיוזי, ל"אידיוט מועיל"?  האם שיתף ידיעות אחרונות פעולה עם הידוען הנוקם מבלי שלקח בחשבון את הנזק העצום שיגרם לו, ובפרט בעידן האינטרנט החופשי, עקב פירסום המניע שלו עצמו לנזק את בנימין נתניהו באמצעות תביעה אשר סיכויה גבוהים להתברר כמופרכת?

ובאם נכון הדבר, מהווה עובדה זו ציון נאה לשבח לזכותו של מר בנימין נתניהו אשר העדיף שיקולים ממלכתיים בשמשו כראש ממשלת ישראל על קשרים אישיים פסולים עם "מקורבים" מפוקפקים.

6.  על מה מעידה העובדה כי לא ניתבקשה כלל תגובת הגברת נתניהו לגבי נושא התביעה לפני הפירסום עצמו?

אחד מהסממנים המובהקים של הערך הדמוקרטי דהיינו, "אדם אינו אשם עד שתוכח אשמתו", מנותץ בעט גסה בידי אמצעי מדיה מעוות.  העיתונות, ככלל אך לא כולה, הפכה מ"כלבי השמירה של הדמוקרטיה" ל"כלבים המצורעים, זבי החוטם, המהרסים את הדמוקרטיה".  מכיוון שכך, ומכיוון שעתיד העיתונים "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" לוט בערפל וסביר שהללו לא ישרדו את מהפכת האינטרנט, במתכונתם הקיימת בתוך חמש עד עשר שנים, הרי שאל לה לממשלה להושיט להם בנפלם (והם יפלו), יד תומכת.  מוטב, למען דמוקרטיה נקיה יותר, להניח להם להתדרדר לתהום, שם מקומם, ולתת לאחרים את ההזדמנות הראויה ליצור עיתונות אובייקטיבית, פלורליסטית ודמוקרטית יותר במדינת ישראל (הטעות הקולוסלית שנעשתה בענין ערוץ 10 אל לה לחזור על עצמה).

במדה תחליט הממשלה, באורח נואל בעליל, אכן להציל את שלשת העיתונים הממוסדים המובילים הרי שיידרש קודם לכך שידוד מערכות כללי באוריאנטציה, בפלורליזם ובתכנים של שלשת העיתונים (ידיעות, מעריב, הארץ), בעוד הבעלות עליהם חייבת להיות שונה ומתאימה לרוח העיתונות החופשית והאובייקטיבית הנידרשת נואשות במקומותינו.

חייב להיות איזון בין הנטיה לשמאל, הנטיה לימין והציבור הדתי במגוון העיתונים העומדים לרשות הציבור.  על מנת להשיג זאת יש לקצץ מחלפותיהם של אלו הקיימים.  הדרך בה צועדת העיתונות הממוסדת בשני העשורים שחלפו ניכשלה חרוצות ואין להרתע מלשנותה, כך או כך.

7.  מהו זה שמעיד לגבינו כציבור.  שטחיות אינטלקטואלית מתמיהה של חלקים בציבור הנוטים לקבל כפשוטם את השתלשלות הדברים בנושא התביעה המדוברת.

ובכן, הדברים אינם מכוונים לכלל הציבור.  עיון במאות ואלפי תגובות פרטים בציבור בנוגע לפרשה האמורה מלמד כי רובו של העם בישראל נימצא בעשתונותיו, אובייקטיבי, מושכל והוגן.  מאידך-גיסא, מעציב ולעיתים אף מחריד לגלות כי קיימים חלקים בציבור אשר משנתם האידאולוגית ושינאתם התהומית לדעות אחרות ואידאולוגיה שונה מונעות מבעדם לשקול באורח הגיוני ומושכל ארועים מעין אלו.  אין מנוס מהמסקנה כי מצויים בינינו אנשים קטנים וניקלים.  מזלנו הוא כי אלו אינם הרוב.

חלקנו, זה הנחות ביננו, משתפים פעולה עם מעשה נוכלות עיתונאי מבית מדרשו של "ידיעות אחרונות" על מנת לספק את תאוותם להשתלחות בבעלי אידאולוגיה הנוגדת שלהם.  חלקנו מודע למעלה מכל ספק להיותה של התביעה מונעת מטעמים שאינם ממין הענין ולמרות זאת, מצמיתים כל שביב של מוסר ויושרה אישית ומשתתפים בלב ונפש חפצה בהילולת ההכפשה של הגב' נתניהו וגרוע מכך, במר בנימין נתניהו.

השאלה "מה כל זאת אמר לגבינו" הינה מיותרת, התשובה ידועה ומאד-מאד בילתי מחמיאה.

אהרון רול

amroll@sympatico.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf