בעשור האחרון הועלו בתיאטראות השונים מספר הצגות אשר עוסקות בעולם החרדי ומספקות הצצה לתוכו, ובמסגרת זו בכל אחד מהמחזות הייתה טמונה ביקורת חברתית נוקבת וברורה, הנוגעת למעמד האישה בעולם החרדי. המחזה "מניין נשים" מאת נעמי רגן, אשר הועלה בתיאטרון הבימה, והמחזה "מקווה" מאת הדר גלרון, אשר הועלה בתיאטרון בית ליסין, עסקו אמנם במעמד האישה בעולם החרדי, ולכאורה היוו מחזות אנטי - דתיים, ובזמנם זכו לביקורות נלהבות מצד הקהל החילוני בעיקר, ולעומת זאת זכו לביקורות שליליות ולהכפשות מצד הקהל הדתי, שטענו לנקמנות מצד המחזאיות ולעיוות המציאות.
המחזה "כתם לידה" מאת המחזאית והשחקנית רובי פורת-שובל, אשר מועלה בימים אלו בתיאטרון הבימה, אף הוא מספק הצצה ייחודית לעולם החרדי, המתאפיין כחברה מסוגרת, אשר שומרת על קשר שתיקה, ודואגת לדכא גורמים בעייתיים בתוכה, להוקיע אותם ואף לנדותם. המחזה מתאר את סיפורו של זוג צעיר - יעקב ושרה'לה - בחברה החרדית בירושלים של ימינו ערב חתונתם, ומעמיד את עולם הרפואה המערבית מול עולם הדת וההלכה בכל הקשור למסורת השידוכים. העלילה אשר מתרחשת בין מסיבת האירוסין שלהם לבין חתונתם חושפת סוד עבר שאותו חולקות בתיה, אימה של הכלה, וחברתה הטובה נעמי, אשר משמשת כרופאה חילונית בקהילה, לפיו שני בני הזוג חולים במחלה עור גנטית נדירה, אשר עשויה להביאם לסוף טרגי.
בדומה למחזות הקודמים שכתבה פורת-שובל - "נעמי" ו"תשליך" - גם המחזה "כתם לידה" נכתב לאחר תחקיר מעמיק ויסודי, אשר כלל למידה מקיפה של תופעה חברתית על שלל פרטיה ועל שלל מרכיביה, והדבר מביא לתוצאה מרתקת, מרשימה ומעוררת מחשבה. יתר על כן, בדומה למחזות "מניין נשים" ו"מקווה" נשאלת השאלה האם בהכרח מדובר במחזה אנטי - דתי, שמטרתו לחשוף טרגדיה בעולם הדתי החרדי ולשבור את קשר השתיקה המאפיין אותו? בעיניי דווקא לא מדובר במחזה אנטי - דתי, וזוהי לא המטרה שלשמה נכתב, שכן בדומה למחזותיה הקודמים של פורת-שובל - "נעמי" שעסק במילת נשים בחברה הבדווית ו"תשליך" שעסק בבחירה בחיים במסגרת העלייה הבלתי חוקית ממרוקו - גם כאן מתוארת תופעה חברתית, שבמרכזה נמצאת אישה אשר עומדת בקונפליקט עם החברה, ונאלצת לבצע בחירות גורליות. סיפור העלילה עצמו הוא רקע, אשר יוצק עניין וחושף בפני הקהל מציאות טרגית שאינה מוכרת, אך סיפורי המאבק של אותן נשים בחברה יכולים להיות מושאלים גם לחברה החילונית במצבים אחרים ומורכבים לא פחות, אולם כאן הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת מתוקף מאפייניה הקיצוניים של החברה החרדית.
יחד עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהמחזאית בחרה להציג בפרוטרוט את המאפיינים של החברה החרדית, ולכן אין ספק שקיימת ביקורת במחזה הנוגעת למעמד האישה בחברה החרדית הפטריאכלית, אשר נובעת דווקא בעקבות מרכזיותה של האישה בקיום מצוות "פרו ורבו". בנוסף לכך, המחזה חושף את הטיפול באישה סוררת ובכלל בגורמים מפריעים במסגרת החברה החרדית, כך שהמטרה מקדשת את האמצעים, והפרט אשר מתיימר לאיים על החברה, מוצא את עצמו מורחק ממנה. עוד יצוין, כי המחזה כתוב היטב מבחינה דרמטורגית, ופורת-שובל השקיעה מחשבה בכל פרט ופרט, כולל שמות הדמויות, אשר ע"פ רוב מהווים ניגוד למאפייני הדמות. מעבר לכך, שמו של המחזה - "כתם לידה" - מושאל מהכתמים על העור של בני הזוג, אשר נגועים במחלת עור נדירה, ומועצם באמצעות הניסיון של כל אחת מהדמויות להתרחק מהכתמת שם המשפחה, אשר יביא לנידוי מהחברה. זאת ועוד, המחזאית תיבלה את המחזה בלהג החרדי, אשר כולל משלים, אמרות ופנייה מסוגננת, וחיזקה בתבונה סטריאוטיפים מוכרים, אשר באו לידי ביטוי בעיקר בדמותה של רחל השדכנית, וכל אלו תפקידם להמחיש את הפער שבין הפרט לבין החברה כולה, ליצור אמינות ובין השאר לשלב גם הומור ציני.
הבמאי משה קפטן יצר הצגה מרתקת, זורמת, מלוטשת ומדויקת, וזאת בזכות בימוי מינימלי ובעל קו אחיד, אשר מסתמך על מחזה מצוין ומורכב ועל צוות שחקנים שעושה עבודה נהדרת כולו יחד וכל אחד לחוד - כל אחת מהדמויות השונות עוצבה באופן מפורט ודקדקני, ועומדת בפני עצמה וכן כחלק ממארג הדמויות הכולל. ברור לחלוטין כי הושקעה מחשבה רבה בכל אחת מהכניסות ומהיציאות של השחקנים על הבמה, שכן בחלק מההצגה השחקנים אשר אינם לוקחים חלק בשיח על הבמה העגולה והמוגבהת ברגע נתון, משמשים אף הם כתפאורה קפואה מסביב. באופן זה בעיניי מובא לידי ביטוי הרעיון לפיו ישנה מחזוריות והמשכיות של המסורת ושל המנהגים השונים בחברה, שהינם למעשה ללא התחלה וללא סוף בדיוק כמו אותה במה מעוגלת, והטרגדיה חוזרת על עצמה. בנוסף לכך, העלילה משלבת עיסוק בהווה אך גם עיסוק בעבר, אשר משפיע באופן ישיר על ההווה, והדבר נעשה בצורה מתוחכמת ואלגנטית, והמעבר בין העבר להווה ולהיפך מתבצע בטבעיות ועם זאת בצורה ברורה.
ברקע הוצבה תפאורה נאה ומוקפדת בגוונים אפורים שעיצבה פרידה קלפהולץ, והבמה המעוגלת והמוגבהת שהוצבה במרכז הבמה שירתה היטב את חזונו של הבמאי, וממקדת את תשומת הלב של הצופים במתרחש בתחומיה. כמו כן, התלבושות שעיצבה קלפהולץ התאימו היטב לדמויות השונות, ונצמדו למאפייני הלבוש בחברה החרדית תוך חידוד הניואנסים המתאימים. תפקיד משמעותי היה לתאורה המצוינת שעיצבה קרן גרנק, אשר היטיבה לבודד את ההתרחשויות על הבמה ולהבליט דמויות מסוימות ביחס לאחרות בהתאם לצורך, והשלימה אותה המוסיקה הדרמטית והמדודה של אבי בללי.
רובי פורת-שובל בתפקיד בתיה, אימה של הכלה ואישתו של רב הקהילה, מביאה לידי ביטוי בתפקידה משחק איכותי, מרגש, קורע לב ומהוקצע, אשר ממחיש את הקונפליקט בין האישה החרדית לבין החברה, ומעלה את שאלת המחיר בשמירה על הסוד, אשר בדיעבד יוביל בין כה וכה לתוצאה טרגית. מלבד זאת, זיהיתי יתרון מרשים בכך שפורת-שובל נוהגת לגלם את הדמות הראשית במחזותיה, והדבר בולט מבחינת המחויבות, ההזדהות וההתמסרות שלה לתפקיד אותו היא מגלמת.
אלכס אנסקי בתפקיד יוחנן, רב הקהילה, התאים היטב לתפקיד, והמחיש במשחקו את העובדה שגם רב הקהילה שנתפס כמנהיג בקרב החברה החרדית והכל סרים למרותו, נאלץ לשלם מחיר אישי כבד כאשר משפחתו שלו אינה עומדת במוסכמות החברתיות.
יפית אסולין בתפקיד שרה'לה ואברי ארבל בתפקיד יעקב עשו עבודה טובה יחד ולחוד, וגילמו היטב את הזוג הצעיר אשר נאלצים להכיר במסגרת שידוך, אך מתאהבים זה בזה. שניהם המחישו את מכבש הלחצים המופעל על כל אחד ואחת מהם מצד החברה, ונדמה כי לאף אחד מהם אין עצמאות של ממש, אלא גם הם מונעים ע"י הוריהם וע"י החברה.
דוית גביש וחיים חובה בתפקיד הורי החתן עשו עבודה מצוינת ומדויקת, והביאו לידי ביטוי זוג נשוי אשר מנוגד זה לזה באופיו - הבעל רחמן, פשרן ורגיש, ואילו האם היא ההיפך הגמור. כמו כן, שניהם הפגינו במשחקם את הרתיעה מכתם שידבק בהם ויהפוך אותם למוקצים מהחברה.
אורנה רוטברג בתפקיד רחל השדכנית היטיבה לגלם את הדמות, ועשתה זאת באופן מלוטש ודקדקני, והמחישה היטב את הסטריאוטיפ הטבוע בשדכניות בחברה החרדית. לצדה, שמוליק כהן בתפקיד הרב בנימין, אשר לוקח חלק פעיל בשידוך, הפגין משחק מרשים, ושניהם התנהלו באופן מניפולטיבי ותככני, וכל זאת על מנת להימנע מביטול השידוך.
טטיאנה קנליס-אולייר בתפקיד נעמי, הרופאה החילונית וחברתה הטובה של בתיה, הייתה נפלאה והתאימה במיוחד לגילום הדמות. נעמי למעשה סובלת שנים מנידוי מצד החברה, והישארותה כרופאה בתוך הקהילה הייתה הודות למאמציה של חברתה. מעבר לגילום התפקיד באופן משכנע, היא זו אשר מעלה את השאלות אשר מחדדות את הפער בין עולם הרפואה המודרני לבין העולם הדתי אשר מושתת על מנהגים, ובנוסף מעלה תהיות לגבי נקמנות וסגירת חשבונות אישיים מהעבר.
ניר שיבר בתפקיד שמואל, אחיו של יעקב אשר לוקה בפיגור שכלי, גילם את התפקיד באופן מעודן, מוקפד, אמין ומשכנע, והביא מכישרונו בשירה במעברים בין התמונות השונות. עוד משתתפים בהצגה - עמרי גילאון ואלי פרי בתפקידי האברכים, ושניהם סייעו בהמחשת האבסורד שבהתנהלות העולם החרדי והמתח שבין המותר לבין האסור.
סיכום : שילוב מדויק ומלוטש של מחזה-בימוי-משחק, אשר מעבר לחוויה מרתקת ומטלטלת מותיר חומר למחשבה. זוהי ללא ספק ההצגה הטובה ביותר המוצגת כעת בתיאטרון הלאומי. אל תחמיצו!
