לפני כעשור נזרקה לקלחת הפוליטית בארץ ההבטחה ש"לא תהיה עוד זקנה שתשכב במסדרון בבית החולים בנהריה". ענייני כאן בזקנה המיתולוגית ההיא והמאות הרבות שכמותה משני המינים, שאושפזו והושפלו לפניה ואחריה ואין בכוונתי לעסוק בפוליטיקה, אבל אזכיר רק שהאיש שמיוחסת לו ההבטחה המליצית הנ"ל, הספיק מאז להגיע לראשות הממשלה. גם כיום הוא מכהן כשר, אך מצבם של החולים המאושפזים, לא רק שלא השתפר, אלא הורע.

ראשית אביא כאן מספר קטעים מפרוטוקול ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שנערכה ב-12 בינואר 2010:

מיכאל דור, ראש אגף רפואה כללית: "...המציאות שלנו: אני כל לילה, אם לדייק ארבעה חמישה לילות בשבוע מעירים אותי מכיוון שבתי החולים סתומים. אני משחק במה שאנחנו קוראים פסנתר, זאת אומרת, בית חולים כרמל נסגר כיוון שאין לו מיטה אחת פנויה בכל בית החולים, רמב"ם מחפה עליו שעתיים שלוש, בני ציון כולם סתומים. בשלב מסוים אני נותן הוראה למגן דוד אדום לאיזה בית חולים לא להביא חולים. אסף הרופא, הפגייה סגורה מזה יומיים. כיוון אין מיטה אחת, העברנו לוולפסון, מצאנו מיטה אחת פנויה בוולפסון. בפגייה. וזה אחרי שמגיעים ל-150% ו-180% תפוסה. בתי החולים מוצפים ואנחנו עוד במצב הטוב עכשיו, אין לנו את שיא החורף עכשיו. יש לנו, כמו שפרופ` אלדד אמר, רק 449 איש מונשמים במחלקות, הגענו בחורף שעבר גם ל-800."

אילנה כהן, יושבת ראש הסתדרות האחיות: "...משרד האוצר השתלט למעשה על משרד הבריאות. אתם מנהיגים אותם, אתם מחליטים איזה מיטות צריך לפתוח, איזה לסגור...תבואו ותראו איפה החולים מאושפזים, איך הם נראים. היום חולה מת הוא החולה הכי זול...

...תפסיקו עם כמה שוכבים פה וכמה שוכבים... לא צריך בכלל, לכו לאיזה מחלקה פנימית, לפגיות, לאן שאתם רוצים, לא צריך בכלל מספרים, רואים את זה בעיניים. או שיכניסו אתכם לפתולוגיה או להתאוששות, אחד מהשניים. אני לא סתם אמרתי שיש אורגיה. כן, יש אורגיה, המספרים של התפוסה לא נכונים. כי מה קורה? לפעמים אפילו שני חולים הם על אותה מיטה ואני לא צוחקת, למה? כי חולה שעוד לא שחררו אותו, אומרים לו שישחררו אותו, כבר הכניסו למיטה שלו חולה אחר, וזאת אורגיה, אורגיה מבחינת מערכת הבריאות, רבותיי. לכן צריך להסתכל על זה, כי המספר של התפוסה פה הוא לא נכון. צריך ...להסתכל לחולים בעיניים.

...זה לא עניין של חברי הוועדה, מדובר על ההורים שלנו, על הילדים שלנו, על הנכדים שלנו. מגיעה להם בריאות קצת יותר טובה ובלי החישובים של הסטטיסטיקה שאתם עושים ... לא לכל אחד יש את כל הקשרים והכישורים כשבאים לאשפוז, מגיע לבן אדם להתאשפז בכבוד, לא בפרוזדור, כשכולם רואים אותו וכולם מפשיטים אותו בחדרי האוכל ובכל המקומות האלה..."

סיכומי הוועדה:

"הוועדה רואה בדאגה את הנתונים שהוצגו על ידי מחלקת מחקר ומידע של הכנסת לפיהם בינואר 2010 התפוסה הממוצעת של מיטות אשפוז כללי הייתה 101% ו-60% מהמונשמים אושפזו מחוץ למחלקות טיפול נמרץ.

הוועדה מציינת את הצהרת משרד הבריאות על מחסור של 1,500 מיטות אשפוז".

ב-23 לפברואר התפרסמה במוסף הכלכלי של "הארץ", הדה-מרקר, כתבה מוצנעת בעמוד 25, מפי גבי בן נון, פרופסור חבר באוניברסיטת בן גוריון ולשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד הבריאות, שכותרתה כבר יש יותר מזקנה אחת במסדרונות בבתי חולים. בכתבה נאמר בין היתר, כי "שיעורי התפוסה בבתי החולים הכלליים בישראל הם מהגבוהים בעולם המערבי" ו"שיעור מיטות האשפוז ירד בעשר השנים האחרונות ביותר מ-10% וכיום הוא כ-1.9 מיטות לאלף נפש - השיעור הנמוך ביותר בקרב מדינות oecd (לבד ממקסיקו). שיעור זה אף עשוי לרדת בשנים הקרובות, שכן גם אם תתקבל כיום החלטה על הוספת מיטות, הן יהיו זמינות רק בעוד ארבע-חמש שנים."

יש מעט מאוד שאוכל להוסיף לכך. הדברים מדברים בשם עצמם. כפי שאמרה עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה, בישיבת הוועדה הנ"ל: "מאחורי כל המספרים היפים האלה ... עומדים אנשים, חולים ששוכבים במסדרון. אותה זקנה במסדרון ממשיכה להיות במסדרון, אחרת, היא כבר מתה מזמן. מדובר על אנשים. מדובר על אזרחי ישראל שמשלמים מס בריאות ומשלמים ביטוחים ומשלמים את השמים והארץ ובסוף מאשפזים אותם במסדרון."

יהיו שיגידו, כי לכותב שורות אלה עניין אישי בשיפור המצב בבתי חולים. נכון, בגילי יש סיכוי סביר, כי בשנים הקרובות אהפוך גם אני לחולה המאושפז במסדרון, אבל לא מדובר רק בי. עם עליית תוחלת החיים הממוצעת, לכולכם אבות, סבים, אחים, דודים וקרובים אחרים המתקרבים, או כבר עברו את העשור השמיני לחייהם. האם תחכו בחוסר מעש עד שהם יגיעו למצבה של אותה זקנה?

אם המגמה תימשך, החיים יתארכו עוד יותר ותוך עשור, או עשורים אחדים - תלוי באיזה שנתון אתם - תגיעו גם אתם לגילי ואף תעברוהו, אבל כפי שראיתם לעיל, לא מדובר רק באנשים מבוגרים, גם בחולי סרטן, בפגים, בילדים, בחדרי המיון, המחלקות הפנימיות ומחלקות אחרות והבעיה לא מתבטאת במחסור במיטות אשפוז בלבד.  המצב גורם גם לכך, כי על מנת להתמודד עם העומס, כל אחות נאלצת לטפל ביותר חולים וזה הולך על חשבון איכות הטיפול שהחולה שלכם מקבל.

במה בוחרת הממשלה להשקיע? בישיבתה האחרונה היא אשרה למשל מיזם תעבורתי רחב היקף המכונה `תוכנית נתיבי ישראל` שעלותה הראשונית תעמוד על 27.5 מיליארד שקל. זה לא שאני מזלזל בצורך לשדרג את כבישינו, להוסיף קווי רכבת. העניין הוא בסדרי העדיפות הלאומית, במה יושקעו ראשית-כול משאביה המצומצמים של מדינתנו? 

בכתבה נוספת שהתפרסמה ב-"הארץ" ב-24 לפברואר, מדווח על מחקר ה"מצביע על ניתוק בין בכירי מערכת הבריאות לבין הציבור. לפי המחקר, בכירי המערכת אינם מזהים את התחומים שהציבור היה מעוניין שהמדינה תקדם."

"41% מהאזרחים שהשתתפו במחקר סברו, כי המדינה צריכה להשקיע יותר בביטוח סיעודי לגיל המבוגר ולחולים קשים."

מה אתם יכולים לעשות? להפעיל לחץ מתמשך על הממשלה ועל נבחרי הציבור להפנות משאבים לשיפור תנאי האשפוז, למניעת השפלתם של יקירנו. אינני קורא לכם להפגין. ראינו כבר הפגנות מזעזעות של נכים, קשישים, חולים סופניים, ניצולי שואה והם השיגו אך מעט, אם בכלל, אבל יש דרכים אחרות. לכתוב מכתבים לחברי כנסת, לשרי הממשלה, לנשיא המדינה, למערכות עיתונים, להביע את דעתכם הנחרצת מעל לכל במה אפשרית. אם אתם חברי מפלגה כלשהי, השמיעו את קולכם. חברי כנסת ושרים מקיימים קשר רציף עם ציבור בוחריהם, מופיעים בסניפים, נואמים באסיפות, אל תהססו להביע את דעתכם באשר לסדרי ההעדפות הרצויים שלכם.

חברי פורומים באינטרנט, העלו את הנושא לסדר היום ואל תתנו לו לגווע.

ארחיק לכת ואומר: אל תהססו מלהטריד אישי ציבור, בעלי תפקידים פוליטיים. הגעתם לחתונה מפוארת, לבר מצווה, ברית, להצגת תיאטרון, נתקעתם בפקק תנועה והבחנתם בדמות ציבורית ידועה? גשו אליה, או אליו, הביעו את דעתכם באומץ. אם אתם ביישנים, העבירו פתק עם שמכם, כתובתכם, מספר הטלפון שלכם, אבל גם מסר אנונימי עשוי להביא תועלת.

אנשים אלה אולי ציניים, מושחתים - לא כולם! - אבל הם רוצים להיבחר מחדש, חשוב להם לדעת מה הם רחשי ליבו של הציבור. אם הם יהיו משוכנעים, כי רוב רובו של ציבור זה נותן עדיפות להשקעות בתשתית הבריאותית, להוספת מיטות אשפוז, הם יתרגמו את הלחץ הזה להצעות חוק, לסעיפים בתקציב, לידיים המורמות בהצבעה.

אל תגידו, כי אני תמים. לחץ ציבורי יכול להשפיע, לשנות מגמה. נסו והיווכחו.

אני מרגיש חובה לצרף כאן את תגובת הקוראת 'עב', כלשונה: