יש להניח, כי נתקלתי כבר בשמה של שחקנית התיאטרון הקאמרי, הלנה ירלובה ואולי אף ראיתיה באחת ההצגות, מבלי להיות מודע לכך (אינני נוהג לקנות את התוכנייה היקרה הגדושה פרסומות, מעניין אותי רק הליהוק - את התוכן אשכיל כנראה להבין בעצמי ואם לא, ההצגה אינה שווה הרבה. צופי הסרטים מקבלים כדבר מובן מאליו, כי בתחילת ההקרנה מוצגים על האקרן שמות השחקנים, האם רוכשי הכרטיסים להצגות אינם ראויים למידע דומה? ניתן היה למשל להצמיד לכרטיס דף עם שמות השחקנים), אבל באוקטובר 2009 דיווחו כל כלי התקשורת בהרחבה על התאונה ממנה בה נפצעה קשה `שחקנית נפלאה` זאת ובזכות פרסום זה היא נכנסה לתודעת הציבור הכללי. הרבה יותר מקום הוקדש לה, מאשר לשני ההרוגים ו-12 הפצועים האחרים מאנשי התיאטרון וזה בדרך הטבע עורר את סקרנותי. זאת הרי כוחה של התקשורת.

אחר-כך קרתה תופעה מוזרה. לפתע הוכרזה דממת אלחוט, התקשורת נאלמה דום ואף לא מילה נוספת לא התפרסמה אודות שלומה, החלמתה, מצב בריאותה של השחקנית. אומר את האמת, זה לא בדיוק הטריד את מנוחתי וישנתי די טוב בלילות, אבל אי-שם, במעמקי מוחי ניקרה השאלה: "מה עלה בגורלה של המסכנה? האם תחזור לאיתנה ותהיה מסוגלת למלא את התקוות שתלו בה?"

ב-29 למרץ הוסר ההסגר התקשורתי ובמוסף גלריה של עיתון "הארץ" התפרסמה כתבתה של ציפי שוחט, ממנו למדתי, כי חמישה חודשים אחר התאונה ולאחר שיקום קשה וארוך, חוזרת ירלובה לשחק. כאמור, אינני מכיר את גיבורת הדרמה, אך קשה לי להגדיר מדוע, הידיעה גרמה לי קורת-רוח. אולי בגלל זה, כי אנו קוראים, שומעים על כל כך הרבה אסונות, אז לפחות במקרה זה, נסתיים הכול בכי טוב. ידיעה נעימה בין כל הלא-נעימות, האירועים הטראגיים.

בכתבה הנ"ל צוטטה גם גב` ירלובה עצמה כאומרת, "אני עצרתי הכול, לא היו תמונות שלי, כי לא אפשרתי לצלם". בהמשך נכתב אומנם, כי מנהלי הקאמרי, עמרי ניצן ונעם סמל מסרו "למתעניינים הרבים בשלומה שהם סומכים על רוחה האיתנה ... שתעמוד על רגליה הרבה יותר מהר ממה שנדמה". מסתבר, כי גם אני יכולתי להתקשר לקאמרי ולדרוש בשלומה, אבל זה לא עלה על דעתי ולא הטרדתי את מנוחתם של שני האישים המכובדים האלה.

נראה לי, כי במקרה זה נשללה זכותו של הציבור לדעת. להבדיל מהאזרח הפשוט, הזכאי להגנה מפני חדירה לחייו הפרטיים) חוק הגנת הפרטיות),חייהם של אנשי ציבור חשופים יותר. נכון, הכוונה בעיקר לפוליטיקאים, לאנשים שנבחרו, או היו רוצים להיבחר לתפקיד כלשהו, אבל עקב מקצועם, הופכים גם שחקנים, סופרים, או ספורטאים למשל, לדמויות ציבוריות.

אזרח מן השורה יתנגד - ובצדק - לחיטוט, או פרסום רכילות על התנהגותו, חייו הפרטיים, אך התקשורת על סוגיה מלאה דיווחים מצולמים וכתובים על כל פרט אודות בילוייהם, התנהלותם, העדפותיהם המיניות, קשריהם, מצבם הכספי, בריאותם הפיזית והנפשית לא רק של `הכוכבים` בעולם הבידור והספורט עצמם, אבל גם על זה של בני משפחותיהם.

מצב בריאותם של אישים הממלאים תפקיד ממלכתי הוא בעל חשיבות לאומית וצריכה להתקיים בו שקיפות מלאה. חובתה של התקשורת היא לא רק לא להסתיר חדשות אודותם, אבל גם לחקור, ובמידת הצורך לחשוף טיוח, סילוף כלשהו אודות נושאים אלה.

אני סבור גם נושאים כגון מעצרו של הבמאי רומן פולנסקי, מחלת הסרטן של שחקן הקולנוע דניס הופר, מצבו הנפשי של איש הקולנוע אסי דיין, חידת הסתגרותו ומותו של הסופר ג`רום דייוויד סלינג`ר, מותו של הצייר שמוליק כץ (ואלה הן דוגמאות אקראיות בלבד) וגם תאונתה של הלנה ירלובה, כלולים בתחום הזכות לחופש המידע.

אין מה לעשות גברתי, בזכות היותך שחקנית מעולה, איבדת חלק מזכויותייך לפרטיות. יש לך מעריצים והם מתעניינים במצב בריאותך. אני מאחל לך הצלחה רבה, עכשיו אולי גם אני אלך לראות את הסרט "חמש שעות מפריז" (בו הלנה ירלובה מופיעה באחד התפקידים הראשיים) ובהצגות תיאטרון אשתדל לשים לב, אם שמך מופיע ברשימת השחקנים.