אני כל פעם מתפלא מחדש על המקריות הנפלאה שהחיים מזמנים לנו ולי בפרט. זה מה שעושה אותם מעניינים: לעולם אינך יודע מה צפוי לך ברגע הבא, לטוב ולרע!

רק לפני ימים אחדים כתבתי כאן על זכות הציבור לדעת ובכורח הנסיבות אני נאלץ להידרש לה שוב- בהקשר לגמרי אחר. הנסיבות הן הסקרנות הטבעית שכולנו התברכנו בה והיא אחת כוחות החיוביים המניעים את האנושות ומצעידים אותה קדימה. כל הישגי ההיסטוריה שלנו הושגו הודות לתכונה הזאת. סקרנות זאת עלולה כמובן גם להכניסנו לצרות. מן המפורסמות הוא, כי אדם אינו מאמין לשלט "צבע טרי" וחייב לגעת בעצמו במשטח, כדי להיווכח, כי אכן כך הדבר. המחיר: כתם צבע, שלעתים קשה להסירו, על קצה אצבעו.

גם אני התברכתי בתכונה האנושית הזאת, אולי אפילו במנה גדושה מדי. יש לי עיסוקים רבים ועניינים ביטחוניים בדרך כלל אינן כלולים בהם. לכולנו ילדים המשרתים בצבא ולחלקם של בני גילי יש אפילו נכדים כאלה. איננו רוצים חלילה, כי תיפול שערה מראשם של חיילינו ואנו סומכים על תבונתו של הממסד הביטחוני לקבוע מה הם הדברים שהם לטובת המדינה ומה עלול לפגוע בה. בפעם האחרונה בה התקרבתי לנושא בטחוני היה לקראת סוף שנותיי בשירות המילואים. יחידתי ששירתה בבסיס שאפילו שמו היה סודי, חולקה לשתי קבוצות: שותפי-סוד ואחרים שאינם כאלה. כאשר קבוצת שותפי הסוד נקראה לבצע את עבודתה העלומה, נתבקשנו אנו בני הקבוצה השנייה להסתגר בחדרינו ולהגיף את התריסים. המצחיק היה, כי כולנו ידענו מה 'הסוד הנורא' הזה ויכולנו בקלות להסתפח לקבוצת 'המיוחסים', אבל כל אחד מאתנו מסיבותיו האישיות, סירב לחתום על מסמך שמירת סודיות והעדיף לרבוץ על מיטתו, או לקרוא בחדרי חדרים, עם שומר המופקד עלינו, פן נציץ מהחלונות.

נזכרתי בתקופה ההיא, כששמעתי אתמול בטלוויזיה על "הפרשה הביטחונית האסורה לפרסום" וקראתי הבוקר בעיתון את תגובת נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. כאמור, ישנם עניינים הנוגעים לביטחונה של מדינתנו שהשתיקה יפה להם, אבל כאשר "כל העולם יודע, מופרך להוציא צו איסור פרסום". צוו זה לא רק שלא הצליח להשתיק את הפרשה, אלא גרם לכך, כי כל הארץ הייתה כמרקחה וכל אדם עם גישה לרשת העולמית, רץ לבדוק על מה המהומה. תוך דקות מאז ששמעתי לראשונה על פרשה מסתורית זאת, קראתי את הפרסומים באינטרנט וסיפרתי לאשתי את עיקרי הפרטים. הבעיה עם הפרסומים האלה שאינך יודע באיזה מידה הם מהימנים, חרושת השמועות מנפחת, מסלפת דברים, תיאוריות קונספירציה למכביר מופצות לכל עבר ואת כל זה היה יכול פרסום באמצעי תקשורת אמינים למנוע.

שאלה נוספת ששאלתי את עצמי הייתה מה מותר ואסור במקרה כזה? אינני עורך עיתון, או עיתונאי החייב להגיש את החומר שאסף לצנזורה, אינני שותף לסודות ביטחוניים שגילויים עלול להמיט עלינו אסון. כולו יש לי בלוג צנוע, בו אני מפרסם להנאתי (ואני מקווה להנאת אלה המזדמנים אליו) סיפורים אישיים והרהורים על נושאים שונים. אם אעיז ואעתיק לכאן את שמה של ענת קם (הנה אמרתי את זה!) שנתקלתי בו לראשונה אתמול בלילה, יידפק על דלתי איש שב"כ חמור סבר ויאסור אותי? 'קם' אינו שם נדיר במקומותינו. היה לי חבר לעבודה בשם זה, האם גיבורת הפרשה היא קרובת משפחתו? ישנה גם שחקנית קומית בשם מיקי קם, האם יש לה קשר כלשהו עם הנערה אודותיה חס מלדבר?

אין טעם, כי אעתיק לכאן את הפרסומים בשפות זרות, אבל מה בקשר לאלה בעברית? הזנתי את השם למכונת החיפוש ומצאתי בעיקר פוסטים שנמחקו ואין אפשרות לעיין בתוכנם. עם זאת כותרות אחדות נשמרו, כגון "הערך על ענת קם בויקיפדיה נמחק, לבקשתה", או "נתן זהבי חשף פרטי פרשה ביטחונית האסורה לפרסום", או "פוסט זה ישוב עם הסרת הצא"פ" וכיוצ"ב. ב-the marker cafe נכתב "התוכן שאת/ה מחפש/ת לא פעיל או נמחק, פנה/י למנהל האתר במידת הצורך", העמוד בפייסבוק שמישהו ניסה לצטטו, הוסר ככל הנראה, אבל להפתעתי מצאתי גם צילומים שמפרסמי האתרים מייחסים אותם לשם המפורסם ביותר ברגע זה במדינה.

ובכן הנה נגעתי גם אני במשטח הצבוע. האם האצבע המורה שלי הוכתמה? האם אוכל להסיר את הכתם? אלה שאלות שאקבל תשובות להן אחר הפרסום ואשתף בהן את קוראיי. אם יורשה לי, כמובן!