1) לא שמישהו חשב שסטוק יכולה לצאת עם משהו מסטמפורד ברידג', אבל השביעייה שהכניסה צ'לסי הייתה הזדמנות נוספת ליהנות מהבלוז המוחצים, מודל 2010.

צ'לסי עלתה במערך של 4-3-3, כששלושת החלוצים ,דרוגבה, אנלקה וקאלו, משחקים בקו אחד, קרוב אחד לשני. היא עלתה במערך עם שחקני בעלי אוריינטציה מאוד התקפית, כשלמעשה הקשר ההורס היה מיכאל באלאק, קשר מרכזי-קדמי במקור. המשחק שלה התבסס על שימוש רב באגפים, כשרוב השערים מגיעים מהצד הימני שלה.

מערך החלוצים המעובה של המוליכה איפשר לה ליצור משחק בין חלוצים פנטסטי. הם שיתפו פעולה, החליפו מקומות בלי הפסקה (המעבר של קאלו למרכז כחלק מחילופי המקומות הניב שני שערים בחצי הראשון) וסגרו את הסיפור כבר בדקה ה-30. עוד לפני כן צ'לסי הציגה משחק שוטף, של צירופים מהירים. משחק מצויין של סורנסן, שוער סטוק, מנע מצ'לסי לכבוש ארבעה גולים עד הדקה ה-30, אבל ברגע שהוא נפצע גם את הקלף הזה התבוסה הייתה בדרך. במחצית השנייה המשחק האט והפך לאגרסיבי והתחושה הייתה שצ'לסי הולכת אחורה ומסתפקת בניצחון המרשים. אבל סטוק התפרקה בהגנה ולא חזרה בזמן אחרי מתפרצות כושלות, וככה צ'לסי, בלי גרם של מאמץ, כבשה עוד רביעייה ב-22 דקות.

איש המשחק הוא קאלו, שכבש שלישייה, סחט את הפנדל והראה איזה יכולת אישית ויכולת כיבוש יש לו. שיתוף הפעולה בינו לבין דרוגבה בילבל את ההגנה של סטוק. גם קאלו במגמה חיובית. במערך היהלום איתו צ'לסי שיחקה במשך תקופה ארוכה אין לו את היכולת להשתלב כי התפקיד שלו, קיצוני, פשוט לא קיים במערך הזה, ולכן כשצ'לסי משחקת עם שלושה חלוצים הוא המרוויח העיקרי.

באלאק, ששיחק כאמור בעמדה די זרה לו, סיפק את השקט והחיפוי שאפשרו לאמפרד, שיצא קדימה בחופשיות והיה אחראי על 4 שערים. ודרוגבה? החלוץ שכבש 27% משערי צ'לסי העונה (25) לא כבש, אך ברח לצדדים, משך תשומת לב מההגנה ואפשר לקאלו לפרוח, ולכל זה הוסיף שני בישולים. גם ביום לא גדול שלו דרוגבה היה סופר יעיל.

2) צ'לסי תלויה בעצמה. הבעיה היא שבדרך לאליפות עומדת ליברפול, ועוד באנפילד. לליברפול יש עוד על מה לשחק, אבל לצ'לסי יש יתרון ברור כמעט בכל מקום על המגרש. בין אם תזכה ובין אם לא - צ'לסי ראויה הרבה יותר מיונייטד לאליפות. הניצחונות שלה מרשימים יותר, מוחצים יותר. צ'לסי נהנתה מסגל מאוזן יותר, רעב יותר, כזה שפחות תלוי בשחקנים ספציפיים.

צ'לסי של השנה הייתה ההפך מצ'לסי של שנים קודמות: במקום קבוצה שמבוססת על יעילות הגנתית - ראינו קבוצה שכובשת 93 שערי זכות (והעונה עוד לא נגמרה), שמניעה את הכדור בעקביות ושמה דגש על משחק צירופים אטרקטיבי. היא הציגה שיתוף פעולה קטלני בין החלוצים אנלקה לבין דרוגבה, חלוץ המטרה הטוב בעולם, מה שהוליד תצוגות התקפיות מרהיבות; במקום קבוצה שסובלת מפציעות - קבוצה שמצליחה לשמור את רוב שחקניה בכושר טוב. המחיר ששילמה היה בהגנה, שם כן סבלה מפציעות ונאלצה לקבל יכולת בינונית של טרי ושל צ'ך בתקופה מסויימת. המספרים מדברים בעד עצמם - צ'לסי ספגה 32 שערים ב-36 מש', בעוד ב-38 משחקי העונה שעברה ספגה בסה"כ 22.

היכולת של צ'לסי להתעלות במשחקים החשובים והיתרונות הטקטיים שיצרה מול הנאבקות על הכתר הן שיכריעו את האליפות, אם וכאשר. המאזן המושלם במשחקים נגד ארסנל וצ'לסי (בהם צברה 12 נק' מ-12 אפשריות) הוא שסלל את הדרך לאליפות המתקרבת.

צ'לסי ידעה שבינואר תאבד מספר שחקנים משמעותיים, שייצאו לאליפות אפריקה. למרות זאת, היא גם ידעה לסיים את אותה תקופה מלאת חיסורים כשהיא בפסגה, ובכך היא עברה את המוקש המרכזי שעמד בדרך שלה לאליפות. 

מאז עזיבת מוריניו, צ'לסי החליפה מאמנים בתדירות גבוהה מדי (בשנתיים וחצי האחרונות אימנו אותה גרנט, סקולארי, הידינק ואנצ'לוטי), בעוד בסיס הסגל, שרץ ביחד מאז מוריניו ובחלקו מאז ראניירי, נותר, כשבקיץ האחרון היא לא הביאה רכש משמעותי. אבל מסתבר שלניסיון ולחיבור בין השחקנים יש משמעות גדולה, וכשמנצ'סטר נחלשה משמעותית וצ'לסי מצאה מאמן איכותי - הכול התחבר והיא קרובה לזכייה בדאבל באנגליה, שיוכיח לכולם שאנצ'לוטי הוא גם מאמן ליגה מצוין, למרות שבמילאן הוא זכה באליפות אחת בעשור. השנה הוא פשוט קיבל סגל איכותי ובעיקר מאוזן, וכך אפשר לעבוד.

צ'לסי צריכה לדאוג שאנצ'לוטי יישאר לטווח ארוך, אולי יותר מהחוזה הנוכחי שלו (שמסתיים בעוד שנתיים). המפתח ליצירת רצף אליפויות בליגה האנגלית היא לתת לאיש על הקווים לבנות לאורך זמן ובאופן סבלני גם כשהדברים לא מתחברים מיד. אצל 3 הגדולות האחרות בליגה המנג'ר נמצא בתפקידו בין 7 ל-23 שנים והגיע הזמן שאברמוביץ' יתאים את עצמו בנושא הזה.