הבוקר שמעתי ברדיו מוזיקאי מספר, כי שותפו ירד לארה"ב. הוא לא אמר `נסע לארה"ב` או `נמצא בחו"ל`, השתמש במילה הפוגענית `ירד` והפתעתי את עצמי בכך שהחלפתי תחנה. מוזרה הרגישות הזאת שלי. אני גם מתרתח תמיד כשאני שומע, כמו היום בצהריים, את שותפי לעבודה, יליד הארץ, נשוי, עם שני ילדים, מצהיר כי הישראלים הם האנטישמים הגדולים ביותר והיה ברצון קם ועובר לגור לארץ אחרת. אמרתי לו, כי גם תושבי ארצות אחרות לא בהכרח נלהבים מבני עמם. סיפרתי לו על התיירת הגרמנייה, שכאשר אחרי שבועיים יפים בארץ הגיעה לטיסתה בנתב"ג ושמעה שיחה בגרמנית, פלטה אינסטינקטיבית: "אוי, הגרמנים הארורים האלה!" אבל חזרה כמובן לארצה. הזכרתי גם זוג יוונים אינטלקטואלים החשים משטמה וזלזול עמוק כלפי בני ארצם, בדיוק בגלל הסיבות בגינן נמצאת יוון עתה במשבר כלכלי מהחמורים ביותר. ניסיתי לשכנעו, כי זאת המדינה שלנו וכי בכל מקום אחר ירגיש זר, בשום מקום אחר לא ירגיש בבית, אבל אני מניח, כי לא ניתן להעביר רגשות מאדם לאדם. אתה חייב להתנסות בעצמך בדברים, כדי להגיע למסקנה - לעתים רחוקות מאוחר מדי - כי איש שיחתך בעל הניסיון, צדק.          

אם אני מרגיש כלפי אלה היורדים מהארץ - לא בגלל מצבם הכלכלי - כפי שהרגיש יצחק רבין, שבהתבטאות אומללה קמעה כינה אותם בשעתו כנפולת של נמושות, זה נובע אך ורק מהיותי ניצול שואה המרגיש, כי מדינת ישראל היא התגשמות חלומותיהם הפרועים ביותר של דורות רבים של יהודים, שהופלו, הושפלו, נרדפו, ונרצחו רק בגלל היותם שונים וזהו פשע כלפיהם לעזוב את הארץ הזאת. כפי שאלה המכירים אותי יודעים, אני מגדיר את עצמי כבעל השקפות שמאליות ומסתייג בכל הזדמנות מצויה בצורה קיצונית מהתנהלותה הרת-אסון של הממשלה הנוכחית, אבל זאת היא מולדתי ולמרות שהיו לי הזדמנויות להגר לארצות אחרות, לא אחליף אותה משום סיבה. עם זאת, אני מסוגל להבין שלאחרים, שלא גדלו כמוני בגולה, שלא הרגישו מה זה להיות נטע זר בארץ שנולדת בה, קטני אמונה, מחוסרי חזון, נדמה הדשא של השכן ירוק יותר.   

אני ממשיך לקוות, כי ביום מן הימים נשוב לשפיות מדינית, נשים דגש על הערכים ולא על הממון, אל האושר ולא על העושר, נשקיע בחינוך ולא בביטחון, שנאת האחים תהפוך לאהבת לרעך כמוך, נדאג לעניי עירנו, נגן על החלשים במקום על בעלי המאה, נגלה חמלה ואנושיות ומדינתנו תהפוך לאותו גן עדן עלי אדמות, שיש לה הפוטנציאל להפוך. אי- אז לא רק שיצטמצם מספרם של אלה הרוצים לרדת, אבל גם אלה שנקטו בצעד נואש זה, ירצו לחזור לכאן.

איך הולכת הבדיחה הידועה? זה לא יקרה כנראה בימי חיי, אבל אולי ילדיי יזכו לכך.