ממדי התמיכה בבנימין נתניהו בעקבות אירועי המשט, כפי שהוצגו בסקר שהתפרסם ב"הארץ" בסוף השבוע, אינם צריכים להפתיע. העלייה בשיעור התמיכה משקפת את מה ששיח המנהיגות העדכני מתאר כיום כ"אסטרטגיה של מותג פתוח". מדובר במונח שנלקח מתהליך בניית מודל המנהיגות של ברק אובמה, ושמשמעותו המעשית היא שסגנון המנהיגות המועדף בדמוקרטיות במאה ה-21 הוא זה של ראש מדינה המתקשר עם האזרחים בגובה העיניים, שמתיר גם יצירת מצג של התלבטות, ומקרין לא פעם את האופציה שחילופי דעות, כפי שמקובלים במרחב הציבורי, יכולים להיות מקור להעצמת המנהיגות האישית.

(טור מאת אורית גלילי שהתפרסם ב"הארץ")

מ"מותג סגור" של שנות ה-90, שעיצבו לו יועצים אמריקאים, נהפך נתניהו ב-2010 למנהיג המגלם בדמותו הציבורית סינתזה מורכבת יותר של מנהיגות פתוחה ומשתפת. יותר מכל מנהיג פוליטי כיום בישראל - וזו בהחלט מחמאה לא אופנתית, אבל כזאת שיכולה להסביר את תוצאות הסקר - פועל נתניהו בשני רבדים המשלימים את התמהיל הנכון שמצופה מראש ממשלה בתסבוכת הנוכחית. מעבר למשבר הנקודתי, יש הסכמה כי זהו עידן שבו אפקטיביות שלטונית היא כמעט משימה בלתי אפשרית, בשל המציאות רוויית המשברים, הסיכונים וחוסר הוודאות.

בעוד יריבתו העיקרית, ציפי לבני, מתמתגת כאלטרנטיבה בעיקר במדורי הרכילות ומעדיפה אי ניסוח מסר פוליטי חלופי חד וברור לצד התעטפות בשתיקה לתקופות ארוכות, מייצר נתניהו את המורכבות המנהיגותית המתבקשת.

מצד אחד הוא נוקט רטוריקה פטריוטית זקופת גו - זו שתוארה נכון ב"אקונומיסט" בשבוע שעבר, כ"מנטליות של מצור". אבל לצד שפת הזהות הלאומית שבה משתמש נתניהו במניפולטיוויות רבה כלפי הציבור הישראלי, משדרים מהלכיו בפועל התיישרות מלאה עם כללי הדיפלומטיה הבינלאומית, והבנה שיש לקבלם ולהחילם על המציאות הישראלית.

נתניהו הוא זה שהחליט לשחרר את נוסעי ה"מאווי-מרמרה" אף כי לשיטתו מדובר בטרוריסטים, והוא זה שהסכים לוועדת בדיקה של אירועי המשט בפיקוח בינלאומי. התקשורת אולי מבקרת אותו, ורואה בהתנהלותו ביטוי להססנות ולחוסר מנהיגות, אבל זוהי המנהיגות החדשה של נתניהו שהיא היפוך לאימפולסיוויות השלטונית שאיפיינה את הקדנציה הראשונה שלו. גם מאבקו הנחרץ של "ידיעות אחרונות" בראש הממשלה מניב כנראה את התוצאה ההפוכה - דבר המוכר במחקר כתופעת "ספירלת השתיקה": הציבור הרחב, השותק בדרך כלל, מגיב באורח שונה מזה המובע על ידי האליטה של שומרי הסף בתקשורת ההמונים.

נתניהו גם הצליח לבדל את עצמו פוליטית בצורה נכונה בפרשת המשט. לפי הסקרים שר הביטחון אהוד ברק הוא זה שמזוהה ישירות עם כישלון המבצע, ואביגדור ליברמן מקובע בתודעה כמי שאינו מקובל בעולם כפיגורה בעלת סמכות בכל הנוגע להגנה על אופיה הדמוקרטי של המדינה היהודית. התייעצויותיו המרובות של נתניהו עם השביעייה מחזקות אף הן את דפוס "המנהיגות המשתפת", שהוא חלק משיח המנהיגות החדש המתאר את ממשלו של אובמה במושגים של "חוויה מתקנת". כל זה אולי אינו מעיד בהכרח על גדולתו של נתניהו כמנהיג, אבל באופן מובהק הוא טוב יותר מכל מותג פוליטי שנמצא כעת על המדף.

המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של ד"ר אורית גלילי