הדיון במחאת שליט (האם זו מחאה פרטית או ציבורית, גם זה לא כל כך ברור בשל הכיסוי הבידורי של הסוגיה) נעדר לחלוטין ממד רציונלי, שזהו אחד התנאים לתפקודה התקין של תקשורת במשטר דמוקרטי.

האינפוטיימנט הרקיע שחקים

השילוב של אינפורמציה ובידור - תופעת ה"אינפוטיימנט" - הרקיעה הפעם לשיאים שלא זכורים קודם והאילוסטרציה הטובה ביותר לכך היא הטשטוש המוחלט בין אטרקציות הקיץ העליזות שמציעים הצהובונים לקוראיהם בכפולות האמצע שלהם, לבין צעדת הקיץ הצבעונית שארגנו יחצני המשפחה.

את הריקנות הרעיונית של התהלוכה - האם היא פוליטית, קהילתית, רעיונית, מסחרית, תנועתית, משפחתית - היטיב לתאר נחום ברנע בטורו השבוע. זאת על אף שבמאמר מוסגר יש לציין שכל כותבי "ידיעות אחרונות" התגייסו בצורה שמעלה שאלות מטרידות על חופש העיתונות לטובת מאבק המשפחה ובעיקר נגד נתניהו.

וגם מקומה של הטלוויזיה לא נפקד מההפנינג הדביק הזה כשתרומתה המכרעת היא לרידוד השיח ולהשטחתו בסוגיית השבוי גלעד שליט. אם עד כה תרמה הטלוויזיה והעיתונות הטבלואידית לפורנוגרפיה של העוני, או לפורנוגרפיה של הטרור, הרי עכשיו זה התור של הפורנוגרפיה של השבי.

ארבע הנחות יסוד שדורשות בירור

1.  המחאה זוכה לתמיכת הציבור - האמנם?

כן, אל משפחת שליט יש אהדה. לא צריך להתאמץ לראות את זה וגם לא נדרש לכך מחקר אמפירי. הקייס הפרטי של המשפחה ומאמציה להשפיע על מקבלי ההחלטות לשחרר את בנה מתקבל על ידי הציבור בסימפטיה אבל לא יותר מכך. האם מזדהה הציבור - לאחר וגם לפני ששמע את גרסת ראש הממשלה ביבי נתניהו, האח של יוני והאבא של יאיר - עם שחרור של "ארכי מרצחים" שיחזרו לפגע, כאזהרת המסע של נתניהו למול המסע של משפחת שליט?

נכון שסקר של מינה צמח שנערך בשבוע שעבר מצא שהציבור מוכן לשחרור טרוריסטים מסוכנים אבל יותר מהכל היה ניכר בשאלה כי הציבור בעיקר לא יודע את הפרטים. ירידה לפרטים היא בפירוש לא אחת מהפרקטיקות של העיתונות המסחרית.

2. האם מאבקה של משפחת שליט מזוהה עם קו אופוזיציוני פוליטי לממשלה?

ממש לא ברור. מה שכן ברור שהתקבלה שם הכרעה אסטרטגית על ידי יועצי המצעד ל"טרגט" את נתניהו ולהפנות אליו אישית את חצי התחמושת של הקמפיין. אבל האם זה פוליטי? ריבוי הסתירות במסריהם של נעם ואביבה שליט (מעורבות היועצים ברורה בהקשר הזה) מנכר רבים שלא משתתפים במסע. כי אם הנימוק המרכזי לשחרור גלעד שליט הוא הומניטרי אז מדוע התנגד נעם שליט לאקט הומניטרי כמו הסרת המצור על עזה? ואם תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה הזו ובקודמות לה כל כך פגומים לאורך זמן כפי שהסבירה אביבה שליט בראיון לפני יומיים, מתוך הצעדה, אז מדוע לא נשמע קולה של המשפחה בביקורת על המצור או על עופרת יצוקה ששימשו את הממשלות כמנופי מדיניות לשחרורו של בנם?

3. האם המצעד לשחרורו של גלעד שליט הוא מצעד של המונים?

העיתונות גורסת שכן, אבל זה בפירוש לא נכון. אלפים ואפילו עשרת אלפים שצועדים בפועל זה ממש לא המונים. זה אחוז מהאוכלוסיה וזה פסיק בשביל לשנות תהליכי קבלת החלטות שלטוניים. בשביל שינוי צריך לפחות מאות אלפים אם לא מיליון אנשים בחוץ ואת זה לא הביאו אף אחד מהקמפיינים של משפחת שליט (ונצברו כבר כמה כאלה שבעיקר מזוהים עם ציניות של יועצי תקשורת ושל מוכרי אשליות בדמותו של קמפיין נבוב).

4. האם ניתן היה לעשות קמפיין אחר? או האם העצה שקיבלה משפחת שליט ללכת רק על הצד של מסחטת הרגש ובלוטת הדמעות - הוא הכיוון הנכון בחברה שאין בה הסכמה על כלום?

משפחת שליט צועדת אולי לכיוון ביתו של ראש הממשלה אבל היא צועדת בכיוון הלא נכון. כי אם ישוחרר בנה זה לא יהיה בגלל הצעדה ואם לא ישוחרר אז מה היתה התועלת בה?

ברגע שמשפחת שליט הפקיעה את חייה ומהותה והחפיצה (מלשון חפץ) את עצמה לטובת מומחי קמפיין, היא הגבילה את מנדט המאבק שלה לעוד אחת מאטרקציות הקיץ ולא לסוגיה המדינית הקשורה בקשר בל יינתק עם הסוגייה של הבן השבוי.

כך נפגעת גם אמינות הפרדיגמה העיתונאית, הדורשת בחינה מחדש ולפיה נעם ואביבה שליט הם הנאנסים על ידי תקשורת רייטינגית, פולשנית וצינית. לי זה דווקא נראה שהנאנסים הפעם הם ארגוני התקשורת ובעקבותיהם גם אנחנו האזרחים