את קריסטינה, הפיליפינית הראשונה 'שלי', הכרתי לפני יותר מעשור, אצל קרובי משפחה. היא לא רק טיפלה במסירות בבני זוג קשישים, אלא כאשר אצל אחד מילדיהם נערכו מסיבות משפחתיות, עזרה בהכנות, בהגשה ובסידור הבית, אחר שהאורחים עזבו. במשך השנים היא הפכה לבת בית, התלבשה, התנהגה כישראלית לכל דבר, דברה עברית צברית ולמרות שעזבה ילדים משלה בטיפולה של אימה בפיליפינים, לא התלהבה כלל מחופשות המולדת שלה וחזרה תוך זמן קצר לארץ.
כאשר המטופלת שלה נפטרה ובעלה הועבר לבית אבות, היא איבדה את רשיון עבודתה וגורשה מהארץ, אבל חזרה לכאן חיש מהר, עם דרכון בשם אחר ומטפלת עד היום בקשישים אחרים. אנו נפגשים לעתים רחוקות באירועים, אליהם היא מוזמנת כאורחת ובכל מפגש מחודש, היא מתקבלת באהבה ומתחבקת ומתנשקת עם כולם.  
אני גר בשכונה, שמחד קיים בה אחוז ניכר של אזרחים וותיקים ומאידך אוכלוסייה בעלת יכולת כלכלית, המסוגלת להעסיק כוח עבודה סעודי עבור קרוביה הנזקקים לטיפול, או לעזרה בחייהם היום-יומיים. בכל מקום בו אני עובר, בקו"ח, בסופרמרקט, בדואר, בפארק, בטיול ברחוב, אני נתקל במטפלים, בעיקר נשים, הנראים לרוב כפיליפינים ומשוחחים עם בני טיפוחיהם באנגלית, אבל פה ושם גם בעברית לא רעה. מכשיר הטלפון הציבורי הבודד בקצה הרחוב, משמש בעיקר עובדים זרים אלה ותפוס לעתים קרובות בנשים המנהלות שיחות ממושכות בשפה זרה. כך גם במרפסתו של בית שכן. בכל פעם שאני עובר מתחת לבית, אני שומע את העובדת הסעודית מנהלת שיחה רמה, כנראה בטגלוג, השפה הנפוצה בפיליפינים,  עם מאן דהו מעברו השני של הקו.      
עובדים זרים החלו להגיע לארץ ב-1993. באותה שנה, כמענה זמני למחסור בכוח אדם, שנוצר כתוצאה מהגבלת כניסתם של העובדים הפלשתינאים, החליטה הממשלה, להתיר את הבאתם של עובדים זרים לעבודה בארץ. בכך החל גם בישראל התהליך של הגירת עבודה, המתרחש בכל רחבי העולם. תחילה ניתנו היתרים בעיקר בענפי החקלאות והבנייה, אבל, ברבות הזמן, גם בענפים אחרים כגון: סיעוד, מלונאות והארחה.
קשה לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה בישראל, בעיקר מכיוון שלא כולם מתועדים ומאושרים כחוק. שנת 2002 היה השיא, כאשר הוערך, כי במדינה נמצאים 250,000 מהגרי עבודה, רובם לא חוקיים. מאמר ב'הארץ' העריך, כי בסוף שנת 2008 שהו בארץ 107,000 עובדים זרים בעלי אשרות עבודה ו-115 אלף לא חוקיים. בסוף שנת 2000 היו ארצות המוצא העיקריות של אלה שנכנסו באשרה: רומניה (29%), תאילנד (22%), פיליפינים (15%).
נדמה לי, כי עיריית תל-אביב יפו הייתה הראשונה שניסתה לתת מענה לבעיותיהם ומצוקותיהם של העובדים הזרים, בין היתר של-ידי יצירת קשר בין האוכלוסייה הוותיקה לקהילה הזרה, ארגון סדנה להכרת החברה הישראלית עבור מנהיגיה, סיוע להתארגנויות של הקהילה הזאת, הכשרה של מטפלות המנהלות מסגרות פרטיות עבור ילדים בגילאי 0-6 והפעלת מתנדבים המשמשים כחונכים בגני הילדים הפרטיים של הקהילה הזרה. בעקבות הוויכוח על גירוש ילדי העובדים הזרים, עולה בתקשורת לעתים קרובות שמו של ביה"ס ביאליק-רוגוזין בדרומה של ת"א, שם לומדים רוב הילדים האלה, בקרבת מקום מגורי הוריהם. 
ההסתדרות הכללית אישרה לארגון הפיליפינים לפעול מתוך משרדיה. הארגון מפנה את העובדים, הנתקלים בבעיות בנושאי זכויות עובדים, אל מומחי ההסתדרות. בנוסף, מסייעת ההסתדרות גם בפעילות הומניטרית וחברתית. חברי הארגון הפיליפיני משלמים להסתדרות דמי חבר, כאשר 40% מסך דמי החבר חוזרים למימון פעילותו של הארגון, המקיים פעילות חברתית ענפה: מסיבות, טיולים וכו'.
בפיליפינים לא ביקרתי (אם כי לדודים של אשתי הייתה התנסות מעניינת הקשורה לבני העם הזה, אבל על כך, בהזדמנות אחרת), אך הנושא עניין אותי וחפשתי באינטרנט קצת עובדות על הפיליפינים בחו"ל. מסתבר, כי כ-11% מתושבי אי זה, בין 8.7 ועד 11 מיליון, עובדים בחו"ל, רובם נשים המועסקות במשק הבית ובמה שמוגדר כשירותים אישיים. אחד הנשיאים של הפיליפינים כינה עובדים אלה כ"משקיעים פיליפיניים מעבר לים", בגלל תרומתם החשובה במטבע זר לכלכלה המדינה, בשנת 2009 מעל ל-17 מיליארד דולרים, 13.5% מהתוצר הלאומי הגולמי!
המספר הגדול ביותר של עובדים פיליפיניים נמצא בארה"ב, כ-2.8 מיליון, אחריה צועדת ערב הסעודית עם קצת יותר ממיליון עובדים, איחוד האמירויות הערביות עם יותר מחצי מיליון. בהונג קונג עובדים כ-130 אלף ובארץ קרוב ל-37 אלפים, אבל אפילו לפפואה גינאה החדשה הגיעו כ-13 אלף מהם.
בשעתו, כאשר ביקרנו בהונג קונג, נתקלנו באחד הימים במחזה מעניין. היום היה יום א', יומם החופשי של הפיליפינים העובדים בעיר. אלפים רבים של פיליפיניות התכנסו במגרש חנייה ריק באזור תעשייתי - שאף הוא הושבת בסוף השבוע - פרסו שמיכות על הבטון וערכו פיקניק המוני. צילומים החליפו ידיים, נגני די.וי.די. השמיעו מנגינות מהבית וכל אישה כיבדה את רעותה במטעמים מעשה ידיה.
לאחרונה, קראתי באיזשהו מאמר, כי הישראלים העוסקים ביבוא עובדים לסיעוד, מקטרים על חסרונותיהם ההולכים ומתרבים של עובדי הסיעוד הפיליפינים המיובאים לארץ. "כל פיליפיני שנוחת היום בארץ", הסביר שלמה רימון, מנהל חברת הסיעוד שפיר, "כבר בנתב"ג מחכים לו חמישה קרובי משפחה, 20 חברים, טלפון סלולרי פעיל ודף הנחיות מ'קו לעובד' (ארגון לא ממשלתי ללא מטרות רווח, שמטרתו הגנה על זכויות עובדים חלשים). יש להם קהילה ויש להם הרבה כוח, וזה הופך אותם לחצופים יותר וקשים להעסקה". "הפיליפינים למדו את כל הפוילשטיקים", הוסיפה אסנת מוספי מחברת הסיעוד רחמים. "קלקלנו אותם, הם הפכו לאנשים מקומבנים. עכשיו יש להם דרישות, ואם לא, הם בורחים, או תובעים. 30 אחוז מהפיליפיניות מגיעות לכאן רק בשביל לתפוס ישראלי, להתחתן איתו ולהישאר. הם עובדים טובים, אין מה להגיד, אבל אנחנו הישראלים צריכים אנשים נוחים יותר".
מסכם כותב המאמר: "זו התפישה התועלתנית והקרה לגבי כוח האדם שמגיע מהעולם השלישי: כושי מלוכסן אחד עשה את שלו, והוא בהחלט מוזמן ללכת".
לא מצאתי מאמרים רבים העוסקים בנושא בעיתונות, אבל משיחות עם חברים שאצל אביהם, או אימם הועסקה מטפלת פיליפינית, נראה לי, כי בני העם הזה ניחנים בסגולות מיוחדות, ההופכות אותם לאידאליים למקצוע קשה זה, שכל כולו נתינה. בין המטפלות לקשישים נרקם פעמים רבות קשר חם ומיוחד. אדם הנתקל בהם במקומות ציבוריים, יכול להבחין במסירותם ובסבלנותם עד אין קץ למטופליהם, הם מסתפקים במועט באשר למגוריהם וכלכלתם וכאשר - אין מה לעשות, זה דרכו של העולם - בת/בן טיפוחם נפטר, פוגשים אותם בלוויות, בביקורים אצל משפחות היושבות שבע, מזילים דמעה על אובדן האדם שנקשרו אליו.
ידועים לי גם מקרים - ושוב, אין לי דרך לבדוק מה מספרם - בו גברים ישראלים התחתנו עם נשים פיליפיניות. לפני זמן מה ארגנה השגרירות הפיליפינית פסטיבל מחולות פיליפיניים. כל ההופעה בוצעה על ידי העובדים הפיליפינים בארץ. נראה לי, כי כל עוד הישראלים לא יהיו מוכנים לקבל על עצמם עבודות כאלה, נמשיך ליהנות משרותם של בני העם נעים ההליכות הזה. אני מקווה, כי ביחסנו עמם לא יתגלו תופעות של 'הישראלי המכוער' וננהג בעובדים הנחוצים והחשובים האלה, כפי שהם נוהגים בהורינו הקשישים, ברחמנות, חמלה ובאנושיות.