מס' צפיות - 1166
דירוג ממוצע -
גיבורים / הבימה - ביקורת
מאת: אלעד נעים 25/09/10 (11:40)

לאחרונה עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "גיבורים" ע"פ מחזה מאת ג'ראלד סיבלרס, אשר מתאר את סיפורם של שלושה מבוגרים, אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה, ומובאים לבית אבות צבאי עם סיומה. יחד הם מעלים זכרונות מימי המלחמה, ורואים את עצמם כצעירים נועזים, אשר מסוגלים לתכנן בריחה מבית האבות, להתרפק על נוסטלגיה ובעיקר לתמוך אחד בשני ולהציל זה את זה מהבדידות הנוראית.

 

נדמה כי בתיאטרון הבימה מתעקשים בשנים האחרונות להעלות מחזות לא מוצלחים, ולא ברור לי מדוע בחרו להעלות את ההצגה הזו, שגם הליהוק המבטיח, לכאורה, כולל חזרתו לבמה של ספי ריבלין, אינו מצליח להביא להמראתה. המחזה עצמו שתורגם באופן מוצלח ע"י דורי פרנס, אינו טומן בחובו סיפוק מעניין או מרגש, ורובו עוסק בפילוסופיית חיים ובעולמם של שלושה מבוגרים אשר נושאים עמם את פצעי המלחמה ועסוקים בנוסטלגיה. אמנם אפשר למצוא מתוך המחזה מעט מהרלוונטי לימינו, אולם קשה לזהות בו אמת של ממש.

 

יחד עם זאת, ראוי לציין, כי גם מחזות בינוניים זוכים לעתים להצלחה רבה בזכות בימוי נכון ושחקנים טובים, אולם כאן זה אינו המקרה. יוסי פולק, אשר ביים את ההצגה וגם משחק בה, בעיניי מתקשה לביים שחקנים אחרים, אולם בעיקר את עצמו, ואינו מצליח להביא את סיפורן המרגש והנוגע ללב של הדמויות. יתר על כן, נדמה כי השחקנים פרט לספי ריבלין מגלמים דמויות אשר מזוהות מאוד עם אישיותם, כך שמתקבלת התחושה שאינם מביאים לידי ביטוי את יכולותיהם המשחקיות, אלא את עצמם בלבד. המחזה עצמו מוגדר כקומדיה, אולם יש בו מעט מאוד רגעי צחוק, וגם אם היה מדובר בקומדיה עצובה, אין בה רגעים נוגעים ללב באמת.

 

ארז יניב עיצב תפאורה נאה והתלבושות שעיצב אורן דר התאימו לכל אחת מהדמויות, אשר הצליחו גם לשפוך מעט אור על אופיין ועל אישיותן. כמו כן, התאורה שעוצבה ע"י עדי שמרוני אפשרה מעברים טובים וזורמים בין התמונות השונות, והצטרפה לכך מוסיקה נעימה של דורי פרנס, אשר מצליחה לפרוט על מיתרי הרגש.

 

יוסי פולק בתפקיד גוסטב התקשה בעיניי ליצוק אמת לתוך הדמות, אשר מחד מלאה פחד מהמציאות היומיומית, ומאידך מגלה אומץ לב והירואיות בכל מה שקשור לעולם הדמיון. פולק גולש למניירות מוכרות שלו, ונראה כי דמות זו היא העתק נוסף של דמות קודמת שלו, בין אם זה ב"עקר בית" או ב"אוי, אלוהים" ובין אם זה ב"המלך ליר", אולם דמות זו בתקופה אחרת - ימי מלחמת העולם הראשונה.

 

אהרון אלמוג בתפקיד רנה הוא הצלע החלשה ביותר בהצגה, ויוצר דמות משעממת, על אף שתפקידו בהצגה משמעותי במיוחד, משום שהוא אמור להוות את קול ההיגיון שהופך את הקומדיה לנוגעת ללב, שכן הוא אמור לנפץ את התקוות ואת המאוויים של הדמויות האחרות. אלמוג אמנם עושה זאת, אולם לצערי באופן טכני למדיי.

 

ספי ריבלין בתפקיד פיליפ חוזר בהצגה זו לבמה לאחר היעדרות ממושכת ממנה בעקבות מחלה קשה. חזרתו של ריבלין לבמה מבורכת, ואין ספק שמדובר בגדולי השחקנים והקומיקאים שצמחו בישראל במהלך השנים, וקל לראות מדוע ריבלין מצא במחזה מסוג כזה עניין - בסיכומו של עניין מדובר בשלושה אנשים מלאי תקווה שמפחדים מאוד מהיום שבו ימותו, וזאת למרות העובדה שסיכנו את חייהם במהלך המלחמה. ריבלין הוא היחיד שמצליח לברוא דמות אמינה ומשכנעת, ובו בזמן להצחיק ולגעת ללב, אך גם זה אינו מספיק. עוד יצוין, כי לזכותו ייאמר שלמרות המשבר בחייו האישיים, נוכחותו הבימתית לא נפגעה, והוא נכנס לתפקיד בטבעיות.

 

 

סיכום : מחזה משעמם שגם שחקנים מנוסים אינם מצליחים להציל - הצגה מיותרת.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר