ב - 10.10.2010 נפל דבר בישראל. לא עוד מתאזרח בישראל באמונתו יחיה, אלא באמונת היהודי. לא עוד יגדירו אותו מילוי חובותיו כאזרח, אלא האופן בו יסגל לעצמו דפוסי חשיבה מונוליתים, תוצרת משטרת המחשבות הממשלתית - משיחית. חוק המתאזרחים המריח באופן מחשיד כמטהר אתני, מדיר את החושבים אחרת, וסופו להתפוצץ בשאון בידוד כלכלי, אקדמי, ובינלאומי גדול ורב.

מה היה קורה לו היו מתבקשים יהודים, חרדים, דורשי אזרחות, לחתום על אותה הצהרה בדיוק? חרדים אשר רואים לנגד עיניהם מדינת הלכה, נמשלת על ידי שמיים היו מתגלגלים בצחוק גדול. מיד לאחריו היו מפעילים לוביים עתירי ממון בעולם המשמנים את שלוחיהם בישראל, בישיבות, בכוללים, ואלו יחלו מכופפים את חלוטי עמוד השדרה, בשדרה השלטונית בירושלים.

מהי מדינה יהודית? איש לא ידע. גישות היהדות חוצות זרמים, מתנגשות, אלימות בחלקן, שונאות זרים, חד מיניים ועוד, מתווכחות ביניהן שישים ושתיים שנה על השלטת היהדות האולטימטיבית. כמובן שקיימים גם זרמים מודרניים וסובלניים לאותה תפיסה דתית עתיקה, אך קולות אלו מינוריים בתפוצתם ואינם קרובים למעגל מקבלי ההחלטות. כך נשארת הבמה לרדיקליים שבבועלי האמונה, על פיהם יישק דבר.

מה יגדיר אותנו כנאמנים למדינה היהודית? נישואין דרך הרבנות בלבד, אכילת רק בשר כשר,  אי מתן רישיונות לפתיחת עסק בשבת ובשבתון? אלו כאפשרויות מוחשיות מתמיד. גם טרם החוק המסואב,  אחיזתו של הממסד הדתי בחיי הפרט מותירה סימנים כחולים למכביר, אך כעת נסתם הגולל על הרצון לליברליזציה של המציאות החברתית בארץ הקדושה, המטמאת עצמה לדעת.

החוק עתיד להיכשל למול המבקשים אזרחות, אך לא אכפת להם לשחק את משחק הנאמנות לשם קבלתה. הוא איננו פטאלי באופן שליברמן היה חפץ, אך הוא נושה עימו מסר חשוב; ברגע שעל נאמנות הצהרת, איבדת את החופש לביטוי עצמאי ואנטי ממסדי-ציוני. ראה הוזהרת.

עשרים ושניים חברי ממשלה מדושנים, מנותקים ומיותרים, הפכו עדות עצובה להלך הרוח החולני שלנו כעם סגולה, העם היהודי. במסע ההפחדה המתמשך שהוביל לאישור החוק, כל האמצעים, כמו אצל יהודים אמיתיים, הפכו כשרים. שנים שמסופרות אגדות אורבאניות על הרחם הדמוגראפי של הערבייה, על רצון הפלסטינים לראות יהודים טובלים בים התיכון באופן בלתי רצוני, תיאורי זוועה למכביר המזהירים אותנו שהפתרון לכול מתחיל במילה אחת - נאמנות. השותפים לפשע החוקי, לגזירת השמד של שפיות ההנהגה בישראל, יקומו מחר לבוקר חדש של מתיחות דיפלומטית, למול משפחת העמים שטוב תעשה אם תקיא אותנו מתוכה, לבור השופכין המבהיל והקיצוני שמתאים למדינות שכמונו.

אביגדור ליברמן, מטאור פוליטי, דמגוג, אמן המשטה בציבוריות הישראלית פעם אחר פעם, עשה זאת שוב. ברוכבו בוירטואוזיות על גבי שנאתם הקסנופובית של מצביעיו, דמוקרטים בעיני עצמם, הפך ליברמן למנהיג התנועה הלאומנית בישראל. מסתבר כי מחול העוועים האחרון מעל בימת האו"ם, בהכרזה על מדיניותו הבדלנית והמטהרת, היה רק יריית הפתיחה. החל המרוץ לעבר הפיכת החוק מנחלתם של המתאזרחים, לנחלתם של האזרחים.

הצהרותיהם של הוגה החוק, וחבריו לברית המשוקצים, מנהיג תנועת ש"ס אלי ישי והתנועות הפסבדו כהניסטיות בכנסת, מעידות על חשיבת יחד נפיצה במיוחד להגדלת מרחב המחייה. בבואם לחשוף את פרצופם הבוגדני, לכאורה, של ערבי ישראל, ישתמשו בחוק זה על מנת לקבוע גם עבור אזרחיה הקיימים של המדינה - מי נאמן ומי איננו.

ניתן לנחש מה ייעשה לאחר מכן, מדרכות לנאמנים ולאלו שאינם, נתיבי תחבורה הדומים למציאות בשטחים הכבושים, אלו ליהודים הנאמנים, ואלו גם כן. בעלי חנויות שאינם נאמנים יקבלו תו תקן מיוחד שיוטבע על חלון הראווה, לשם יזהרו הנאמנים לבוא בשעריהם. זמירות שנות ה-40 ביבשת הישנה יקבלו לחן מזרח תיכוני משובח, משלנו.

בנימין נתניהו, ברק  ולבני,מביטים בעיניים כלות על ליברמן. לא מכיוון שהם חסים עלינו, מעולם לא היינו חלק מעולמם האליטיסטי, אלא משום שליברמן הוא הפוליטיקאי היחיד שמבטיח לפני הבחירות, מאיים ומקיים.

אם לא תקום תנועת נגד חריפה, בלתי מתפשרת ונטולת אדישות, כל אלו אינם בגדר פנטזיה רחוקה. אינטלקטואלים, אנשי רוח, אקדמיה, ובעיקר אנשי מעשה יכולים להפוך את תופעת החזרה לגטו היהודי-דמוקרטי על פיה. נותרה עוד תקווה, להימלט מהתרסקותו של המטאור הליברמני על כולנו.