התמודדותם של מנהיגים עם אירוע משברי מעידה במידה לא מועטה על יכולת ההנהגה שלהם וכושר מנהיגותם. התמודדות זו נמדדת בפרמטרים שונים בין השאר על ידי בדיקת יכולתם ליצור קשר עם הציבור בזמן האירוע ולאחריו ובכך לייצר תחושת ביטחון ואמינות. הקשר של מנהיג עם הציבור בעתות משבר מחזק/שובר פן חשוב באתוס שאמור לאחד חברה הנמצאת במשבר.

על כן בחינת הקשר, בין המנהיג לחברה ודרכי פעולתו למען שמירת קשר זה, הינה מהותית לבדיקת תפקודו של המנהיג. השיח הפומבי בין המנהיג לקהלו הבא לידי ביטוי בראש וראשונה באמירותיו ושתיקותיו של המנהיג הינו הקשר הגלוי המהותי המעיד על הנושא.

דמותו של מנחם בגין מזמנת לנו דיון סביב התופעה של מנהיגים מהזן האומר והשותק כאחד. בגין חקוק בזיכרון הציבורי הישראלי במספר אופנים ביניהם שניים המכילים דבר והיפוכו. מחד האורטור הגדול שעל כל נושא ידע לשאת נאום סוחף, מאידך השתיקה חסרת הפשר שאפפה את סוף דרכו. השתיקה בסוף דרכו אינה יחידה וקדמו לה שתיקות נוספות.

השתיקה הפומבית הראשונה הייתה בנושא 'פרשת אוניית הנשק אלטלנה'. הדימוי הציבורי המאוחר של בגין שונה מהמציאות ההיסטורית העולה מהמסמכים. בגין לא דיבר על נושא אלטלנה באופן פומבי החל משנת 1949 קרוב לעשור. אחד משיאי שתיקה זו מצויה ב 'דברי הכנסת' ינואר 1950. במהלך דיון, במליאת הכנסת בנושא ירושלים, בן גוריון ניסה לחלץ ממנחם בגין תגובה מתלהמת בנושא אלטלנה.  הוא הציג את הטבעת אלטלנה כהוכחה לתפקוד ראוי ולביצוע החלטות ממשלה, כל זאת בתשובה להערת מנחם בגין כי הממשלה אינה מתפקדת ואינה מקיימת את החלטותיה. על אמירה קנטרנית זו של בן גוריון בגין לא הגיב ולא אמר מילה. כך היה קרוב לעשור, כל ניסיון לחלץ ממנחם בגין תגובה פומבית על הפרשה נתקל בדממה. דממה זו נשברה בשנת 1959 והמאבק על האמת ההיסטורית/ הזיכרון הקולקטיבי פרץ ולא הסתיים, תוך ליבוי רגשות שנאה וזעם.

נושא השילומים מגרמניה מהווה את הדוגמא ההפוכה איך קול רועם הפך לדממה דקה. כך מגיעים לשתיקה השנייה. בראשית 1952  בגין בנאומיו עמד במרכז ההפגנות הגדולות והאלימות כנגד השילומים מגרמניה. החל ממחצית אותה שנה פסק בגין לדבר על הנושא באופן פומבי והמאבק כנגד השילומים דעך ונעלם תוך סגירת אחד הנושאים שהסעירו ופיצלו את החברה הישראלית.

השתיקה השלישית המפורסמת ביותר קשורה למלחמת לבנון הראשונה, לעזיבת תפקיד ראש הממשלה ולהסתגרותו חסרת הפשר בביתו. שתיקה זו מהדהדת עד היום בציבור הישראלי ומעלה תלי תילים של פרשנויות.

השתיקה השלישית קושרת את הנושא למציאות בת ימינו, למנהיגים השותקים והאומרים כשהרקע (לבנון) נותר זהה למרות פער השנים. בחינת השפעת שתיקותיו ואמירותיו של בגין מצביעה על חשיבות האמירה או אי האמירה של מי שנמצא בתפקיד ציבורי בזמן משבר. שתיקות ואמירות של המנהיג יכולות למנוע או ללבות מלחמות פנימיות ולנפץ באחת את האתוס המאחד כמו כל הדוגמאות שהוזכרו לעיל. ביתר שאת נכון הדבר לדוגמא השלישית, שהותירה כאוס ששבר את האתוס המאחד בחברה הישראלית.

מכאן האמירה של חכמנו כי 'אוויל מחריש חכם יחשב' מתייחסת לכסיל בלבד ואינה מפרשת את משמעות שתיקת חכמים, 'קל וחומר' כי האחרונים יודעים מתי מקומה.

הבחירה העומדת בפני המנהיגים בני זמנינו בין אמירה לשתיקה היא כבדה ורבת משמעות. עליהם לזכור כי לשתיקה כמו לאמירה יש משמעות, נכון הדבר לכולם מנהיגים מהאופוזיציה והקואליציה כאחד.

בתקווה שהדוגמאות שלעיל ימחישו וידגימו ולא יותירונו חברה שבורה המונהגת על ידי כסיל אומר או שותק.