מס' צפיות - 109
דירוג ממוצע -
מה בין דנינו לגלנט?
כניסת נשים למקצוע העיתונות, או בז'רגון, הפמיניזציה של אמצעי התקשורת, היא אחד הגורמים המרכזיים אשר באמצעותם הוסברה בעשורים האחרונים מהפכת הסיקור האמריקאית כלפי מעשי ניאוף של פוליטיקאים גברים.

כניסת נשים למקצוע העיתונות, או בז'רגון, הפמיניזציה של אמצעי התקשורת, היא אחד הגורמים המרכזיים אשר באמצעותם הוסברה בעשורים האחרונים מהפכת הסיקור האמריקאית כלפי מעשי ניאוף של פוליטיקאים גברים. אל ישראל זה הגיע באיחור - אבל הגיע. מהפכה ברוכה זו יכולה להסביר את ההבדלים בסיקור המשוחרר והראוי של אמצעי התקשורת בפרשת מינוי מפכ"ל המשטרה, לעומת הסיקור בפרשת מינוי הרמטכ"ל. בדרך למינויו השקוף ציבורית של יוחנן דנינו כמפכ"ל, שבמסגרתו נחשפנו גם לפרשיות סקס עסיסיות שבהן כיכבו ניצב, מנכ"ל ומובילת פרויקט עיר ללא אלימות - בלטו ללא עוררין שלוש עיתונאיות מצוינות: עדי מאירי מקול ישראל, תמר אלמוג מהערוץ הראשון ושיר שגיא מערוץ 10.

 

ניתן היה להתרשם כי הן הותירו מאחוריהן את הכתבים לענייני משטרה ופלילים ואילצו אותם להשתלב לתוך סגנון דיווח נטול מורא של לובשי מדים, סגנון ענייני, נייטרלי ובעיקר נטול מחנאות. בסיקור מינוי המפכ"ל היה משום חידוש מרענן והתקשורת הישראלית נהגה בשקיפות מרבית. הציבור נהנה הפעם מהזכות שבדרך כלל לא מתקיימת עבורו - הזכות לדעת. נכון שבהרבה מקרים הציבור דווקא אינו מעוניין לממש זכות זו, אבל גם התקשורת מצדה לא ששה תמיד למלא את תפקידה.

בפרשת מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל היו אלה הגברים - הכתבים והפרשנים הצבאיים - אשר הובילו את הסיקור וכך זה גם היה נראה. הם מיד נחלקו למחנות, תומכי אשכנזי ותומכי ברק, ובכך שללו מהציבור מידע נחוץ ורלוונטי, תוך שחלקם מוהלים לתוך הסיקור השקפות פטריוטיות לא ענייניות. יש להוסיף לכך את המדיניות הפרדוקסלית של דוברי צה"ל, אשר משתמרת בשל שיתוף הפעולה עם העיתונות, ולפיה יכולים רמטכ"לים ומועמדים לרמטכ"לות ליהנות באופן תמוה מזכות השתיקה, עד שהם מחליטים להפר אותה לצורך השתלבות בפוליטיקה. רמטכ"ל בדמוקרטיות מערביות מפותחות הוא נבחר ציבור לכל דבר ועליו לתת דין וחשבון על תפקודו ופעולותיו.

קו פרשת המים בתהליך הפמיניזציה של העיתונות התרחש לפני 12 שנה בפרשת הסקס של הנשיא קלינטון והנסיכה לוינסקי. עיתונות הזרם המרכזי טיפלה בפרשייה באמצעות מסגור של פרשת סקס זניחה ולא הציגה אותה כפרשה פוליטית ציבורית. אך בדומה למה שמתרחש כיום עם מסמכי ויקיליקס, היה זה אתר אינטרנט אשר שינה את המציאות ומוטט את שוערי הסף אשר שלטו בזכות הציבור לדעת. זה לא היה השינוי היחיד שקרה: גם הכניסה המסיבית של נשים לאמצעי התקשורת לא אפשרה לביל קלינטון ליהנות כמו נשיא הולל הרבה יותר, ג"ון קנדי, שרק 12 שנים לאחר הירצחו נחשף כי חלק פילגש עם אחד מראשי המאפיה, סם ג"יאנקנה.

האם שלוש העיתונאיות שהובילו את סיקור מינוי המפכ"ל הצליחו לסדוק מעט את התרבות המאצ"ואית גברית של העיתונות הישראלית? נקווה כי אלה לא ציפיות מוגזמות מדי.

 

ד"ר אורית גלילי צוקר היא חוקרת בתחום תקשורת פוליטית ומנהיגות פוליטית במשטרים דמוקרטיים ומלמדת במגמת התקשורת של המח'' למדע המדינה באונ' בר-אילן

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר