החודש החל בסימן השואה. ראשית קיבלתי גם הפעם, כמו בכל שנה, הזמנה להשתתף באזכרה לשיחרור הגטו בבודפשט, לפני 61 שנים, ב-18 לינואר 1945. כמובן, לא היה ביכולתי להיענות, אבל ברוחי הדלקתי גם אני נר לזכר אותם אלפי האלמונים וביניהם הסבתא האהובה שלי, שגופותיהם נערמו בחצר בית הכנסת הגדול ביום השיחרור.

בימים האחרונים דובר בתקשורת רבות על מלאות 50 שנים למשפט אייכמן, אשר היווה נקודת מפנה ביחסה של החברה הישראלית לניצולי השואה וה-27 לינואר, יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה. במקרה - הכרטיסים נקנו לפני שבועות אחדים - הלכנו בערבו של אותו יום עצמו, לראות בתיאטרון הקאמרי את מחזהו של יהושע סובול "גטו", שאומנם נכתב כבר בשנת 1983, אבל יצא לנו לראותו רק עתה. המחזה זכה להצלחה בינלאומית מרשימה, תורגם לעשרים שפות, הוצג בתיאטראות מובילים בכל העולם וקצר ביקורות טובות ושלל פרסים.

כוונת המחבר הייתה לא כל-כך להציג את אכזריותם של הנאצים, שעדויות השורדים במשפט אייכמן, במסמכים, צילומים וסרטים המצויים למכביר ביד ושם ומקומות אחרים בעולם, מספקים עליהם תיעוד רב, כי אם את הדילמה המוסרית של מפקד המשטרה היהודית בגטו ווילנה, יעקב גנס: האם בשיתוף פעולה צייתני ומשפיל עם הצורר, עריכת סלקציות ושליחת מאות יהודים למותם, יוכל להרוויח זמן עד לשחרורם והצלתם בידי הצבא האדום המתקרב של מירב הנותרים מאנשי קהילתו? על פי ההצגה, היה זה גנס שיזם גם את הקמת התיאטרון בגטו - ששחקניו, לדברי אחד המשתתפים, "רוקדים על הקברים שלהם עצמם" - כדי לעודד את האוכלוסייה ואולי גם, כדי להוכיח שהיהודים מוכשרים וחבל יהיה להשמידם, אבל לגרמנים לא היה כל קושי, אחר שהשתעשעו קצת, להרוג את כל שחקני ההצגה.  

נהנינו ממשחקם המעולה של השחקנים, אבל לדעתי, הטוב מכולם היה משחקו של איתי טיראן, הצבר הבלונדי, יליד פתח תקווה, המגלם בצורה משכנעת ומצמררת את הקצין הנאצי, שממזג בדמותו את השטניות חסרת הרחמים של איש הס.ס., עם הגרמני 'התרבותי' לכאורה, חובב האומנות, המנגן בסקסופון, פורט על פסנתר וחובב ג'ז.     

ההימור במקרהו של גנס, לא עלה יפה, באשר רוב יהודי גטו ווילנה נרצחו, אבל הדילמה המוסרית של מפקד גטו זה הייתה נחלתם של כל חברי היודנראט וגם של ישראל קסטנר, מנהיג התנועה הציונית בהונגריה. כפי שכתבתי ברשימה על הסרט "מי הרג את קסטנר", הפרשה "שהסעירה את המדינה בשנות החמישים, לא תמה עדיין והוויכוח יגלוש גם לדורות הבאים"... "האם קסטנר היה גיבור שבזכותו ניצלו חייהם של יותר משני ריבוא מבני עמנו (צאצאיהם היו יכולים היום למלא אצטדיון), או לחליפין, לפי פסיקתו של השופט בנימין הלוי 'מכר את נשמתו לשטן'"?

כפי שאמר אחד המגיבים לרשימה זאת: "על תדון את חברך, עד שאתה לא בא במקומו!" קשה לנבא, כיצד היה מישהו אחר נוהג במקומם, אני בטח לא אדע.

אסיים בתרגום מכתבה הקצר של מכרה מהונגריה:

"יום הזיכרון לשואה, עם שמות דוהים וקדיש.

זה היום. מי נזכר בו בכלל? את מי זה מרגש? אלה, שזה נוגע להם, היו נסים, אלה שזה לא נוגע להם, היו נסים גם כן, כל אחד עוצם עיניים, מפנה את ראשו, אוטם את אוזניו, כדי שלא ייאלץ לשמוע את הטובעים, לא ייאלץ לראות את עשן המשרפות, לא יצטרך לתאר לעצמו כמה מבחיל יכול להיות לנשום את צחנתו של בשר אנושי חרוך. הדגלים הפשיסטיים מתנופפים על בתי המשפחות בערי השדה, העם רובץ לו שבע רצון לפני הטלוויזיה, מרוקן את כוס היין האחרונה ב-10 בלילה ועולה על משכבו.

היום לפני הצהריים ביקרתי אצל אימי. 'שוב חלמתי, כי אני באושוויץ!' - אמרה נרעשת, בזמן שהוצאתי לשולחן המטבח את הכרוב החמוץ, את האקטיביה, את הלחם החום ואת שני השטרודלים הממולאים פרג. לא עניתי, ברגעים כאלה, לא צריך לומר דבר. רק כאשר היא תשוב להווה ותשים לב לשטרודל עם הפרג, רק כאשר היא תוציא אותו מהאריזה, רק כאשר היא תנגוס..."

קדיש