יעקב ברזילי: מחכה לאבי - שירים ( כרמל 2009)

ספר מתחיל בשעריו.

בשער ספרו של יעקב ברזילי (מעתה י"ב,  מחכה לאבי) - לא באופן מפתיע - גלגלי רכבת. דפיקותיו הקצובות  מילאו את לב הנוסעים פחד ושיממון, וקירבו אותם אל מותם. היה להם עצמם צליל של מות.

זכורני את היום בו ניסיתי  ללמד שיר ידוע של אברהם שלונסקי לילדי עולים, בביה"ס התיכון דימונה. גלגלי הרכבת המו  בשיר- אך זה לא אמר לתלמידים דבר וחצי דבר.  אשרי מי שאין הרכבות מהלכות  עליהם אימים, אלו שלא ידעו אותן בשאתן את שארית הפליטה במסילות אירופה, שלא היה להם חלק באותה חוויה שבישרה את בוא יומם האחרון בתבל כולה.

באושויץ מראים את קצות הפסים  שבצידי המחנה - אלה הפסים הקודמים - או את אלה המגיעים ממש אל תוך המחנה, בעוברם את שער המחנה הידוע לשמצה. הם מגיעים אל קצות המחנה, ישר לפתחי תאי הגזים.

כמוני, גם יעקב עוד חי  בשיריו את אותם ימים, אותם מקומות הידועים לדיראון עולם. בשיריו חיילים נאציים עוד עוברים, במגפיהם המצוחצחים לראווה את רחובות העיר, והילדים, שעוד אינם יודעים מאומה, עוקפים אותם בקשת, מי בפחד ומי במיאוס.

 ביקרתי בטרזין. משמאל למחנה (העיר. אך היה זה מחנה, סגור על שער ובריח, לא ככל הערים), המוקף יער,  מצבת אבן שומרת על זכר  20000 יהודים מיושבי  - ומומתי המחנה, שאפרם פוזר כאן אל תוך הנהר ohre ב11/11/1944  על ידי חיילי הס-ס.  

על כך כותב המשורר: "האפר זורם  בנהר משחיר את המים: שתיקת המים  זועקת מאבנים, אהבתם חקוקה באילנות". כוונתו מן הסתם לעצים שבאותו יער  שלאורך לצד  ההר, כאמור.

מורגש כי יעקב כתב בדם ליבו. זה הזיכרון, שלעולם איננו מת ופס מהעולם  אלא מוסיף ודווה בלבבות.

ספרו של י"ב נפתח במבוא ( עם הספר",) המשקף אף הוא את הכאב.

הם - אבותינו ואמנו וכל יקירנו, שנספו שם - חיים בלב ועדין  אנו מחכים לשובם. כי  הנה הם עדין כחיים לפנינו, כבימים שהם חיו עימנו בדמותם וצלמם: אביו של המשורר "כמימים ימימה, אצל שולחן הגזירה" (עמ' 11): כי רוחם עמנו בכל רמ"ח ושס"ה.  הם בנו עוד - למרות שאפרם פוזר במשרפות אושוויץ, וגם בקברות  אחים,  שם הם נחים בין אלפי כמוהם ומתמזגים  עם אחיהם. כן - בנו הם עוד חיים כיחידים, כישויות אהובות וחד-פעמיות.

היום זכר העבר מתערב במציאות היום. הזוכר את הרכבות נוסע עתה  לפולין או דכאו וכו' במטוס, ("רכב שמים", עמ' 15), ומדווח לאב שאפרו בברגן בלזן כי משפחתו חיה, בנים לו ונכדים. זו נקמה פורתא ותקוה. החיים חזקים מהמוות, ומנצחים את היד שעלתה ככורת.

האם המתה לא אחת מופיעה בשירה ההונגרית כאהובת המות. יוסף אטילה, המשורר ההונגרי הידוע,  בשירו "אמי" כותב עליה, במרירות רבה:

גֵּוִי בּוֹעֵר בַּשְּׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת, וְאַתְּ אֵינֵךְ  מוֹשִׁיטָה לִי יָדֵךְ, אִמִּי,

כְּאִשָּׁה קַלַּת דַּעַת,   בְּקוֹרְאָם לָהּ בְּהֶנֵּף הַיָּד

הִשְׁתָרַעַתְּ   בְּצַד מַלְאָךְ  הַמָּוֶת. (תרגום חופשי, מ. גנן).

בשירו של י"ב  האם "התייפתה, התקשטה, והלכה": והבן תוהה: האם קראו לה,  או התנדבה ללכת? כי לכתם כלל איננו מובן לנו - האם בגדו בנו? לאהבתנו  - בודאי חטאנו במשהו, לא התנהגנו כיאות -  פנו עורף?( ובענין אחר - "בורשה, בסבוביבור/ לא התנהגנו כמצופה": עמ' 27). והרי לא הספקנו אפילו להגיד להם שלום, להיפרד כאדם מהיישוב, להם, לאותם  יקרים שנעלמו לפתע מחיינו, ואנו, נפשנו כרוכה בהם. האם אצה להם הדרך אל הריבון? יעקב היה אומר - האם במסעות חשקה לפתע נפשם? איך לא היו די חזקים לעמוד בפיתוי - ללכת.  - אך כוחות קמו עליהם שלא יכלו לעמוד נגדם, בהיותם בלתי מצוידים לדרך. הם היו כדוד, אך גלית גבר עליהם והכריע אותם תחתיו, נטל מהם את חייהם. ("דו קרב", עמ' 22)

אך הלב אומר, חוזר ומבטיח אלף מונים: הם יחזרו. ואכן הם שבים: "מצלצלים בדלת - כנראה אמא זו שחזרה מהשוק". (עמ' 21). הילד מתכנן: "כשאבי יקום לתחיה/אלבש בגדי חג" (עמ' 11). כבחזון יחזקאל, הם ישובו ו"ירקמו עור וגידים".  לא ייתכן שאינם. היו אלה הרי רק מראות זוועה ותעתועים.  מיד נתעורר מהחלום - הם יופיעו בדלת.

ויש שהאם עצמה מדברת (עמ' 23). קולה מפוכח ומציאותי, - אעפ"כ היא דמות שאין עיקרה גּוּפָהּ הקבור באדמה, או זו שנתאחד עם האדמה, אלא רוח הפועלת, "סוכרת את הים בשקים ממולאים  אהבה". היא לא הפכה, עם מותה, למלאך בשמים: היא יותר מכך: היא  אם.

הקשה כל בפי המשורר הוא המרה שהוא זורק בשמים. האל, כידוע, הוא רב כוח: עד כי אין כמוהו ליכולתו להוכיח שאין הוא כלל קיים.  ואמנם, גבולות לשכל אנוש: ואם הוא המציא כלי רב כוח, הוא האל - אין הכלי עונה על כל הצרכים. הוא נמצא מחורר וחסר, רעיון שאין בכוחו להכיל מים (won't hold water)..   קא סלקא דעתך: היתואר כי הוא היה קיים בנסיבות אלה?  בסוסיבור, אושויץ ומיידנק?  האם הדמוי הרבתי שאדם יצר על אֵלוֹ תופס גם בנסיבות אלה?היש  בעולמו של אדם תירוץ היכול להוכיח את קיומו?   בוודאי- טוען הרב יוסף - האשכנזים היו חוטאים, מכאן גורלם  - וי"ב מודה: "יש לי נקיפות מצפון/יען כי נולדתי/. ...יש לי נקיפות מצפון/ על כי נשארתי בחיים".- כל אדם וכוכבו, נר בשמים שהוא נשמתו הדולקת, ומלאך שומר עליו משמים, היא עין האלהים. האמנם שומר? האמנם פועלת אותה השגחה פרטית שרבים נשבעים בקיומה? שהרי, כידוע, אז ושם היה   האל, הנעלה מכל, ישן שנת ישרים ומנמנם בפסגותיו. היטלר וכת דילהו תפס אותו בשעת הסייסטה, כשפניו היו לוטים בשולי אדרתו, ופניו מוסתרים (עמ' 33). האם עומדים אנו, בשערי אושוויץ, שם כתוב: " העבודה משחררת", מול האל או מול האדם, מול חיות רעות  שעיניהם התעוורו משנאה - מול הָאַיִן שגבר על דמות האל בו. ואם כן, מה כוחו של אל כזה, או אף מושג של אל כזה,  המואנש באלפי אופנים אך כגחלים שהתקררו הפך אפר במשרפות אושוויץ?

המשורר פונה לאלהים ובפיו שאלותיו (עמ' 27). הוא מתכונן לפגוש באל כדי להעניק לו דורונות - למשל  תגליף עץ ועליו  חרותות המלים של הפסוק הָאַלְמַוְתִּי: "העבודה משחררת",  כרוך בתיל דוקרני אמנותי.

כל שורה של י"ב כואבת, ומלאה התרסה מוצדקת:  הרי "בנו בחרת,  בנו בחרת לקדש שמך בכבשנים". אין להביע במלים אחרות את שהמשורר מעלה בדבריו בייסוריו. וכל מילה זועקת, מתריסה: "נסעתי ברכבת שלך [לאושוויץ] חינם אין כסף". האל עצמו היה נהג הקטר.

אוי אוי לאותו הומור עצוב, החובר לראייה הנכוחה, הבהירה, המתאר את המות ללא כחל וסרק, בשיריו של יעקב ברזילי.  ואתה, הקורא,  חוזר ומבקר באותו כפר, כפר ילדותו, יושב עימו ליד שולחן השבת בבית ישראל (עמ' 38),  גם צועד איתו במבוכי אותו מחנה ועולה איתם, עם יקיריו, למרום.

.

 לעורכת הנכבדה, אודה אם תודיעוני איזה מהמאמרים ששלחתי אליכם היום עיקרו לשון הרע, סתם פרסומת לספר ( כמובן, כל ביקורת על כל יצירה עושה לה פרסומת ועל כן היא פסולה),  ומה עוד הפגם לפי העקרנות שאתם מפרסמיםג.