בכל פעם שאנו יוצאים לחו"ל, אנו נחשפים לסכנה, כי מישהו יחמוד את רכושנו, ינסה לגנוב את כספנו. הזכרתי כבר באחת מרשימותיי, כי לפני שמטוס שהיינו בו נחת בריו דה ז'ניירו, הנוסעים הורידו את שעוני היד שלהם, הגברות הסירו את שרשרותיהן, צמידיהן, עגיליהן. מישהו סיפר, כי השודדים מסוגלים לתלוש את העגיל ביחד עם תנוך האוזן. בפעם ההיא אכן וויתרנו על הביקור בעיר אלימה זאת. ברזיל היא כמובן מקרה קיצוני, אבל גם בארצות אחרות קיימים גורמים המביטים בעין חושקת בחפציו של התייר "העשיר". 

לאחד מידידיי קרה מקרה לא נעים במטרו בלונדון. הוא היה בנסיעת עסקים וכל הוצאותיו כוסו על-ידי מקום עבודתו. כאשר רצה להיכנס לאחד הקרונות, נוצרה הצטופפות והוא הרגיש את הנוסע שמאחריו נדחף, כדי להספיק להיכנס לפני סגירת הדלתות. לפתע פסק הלחץ, הדלתות נסגרו, הרכבת החלה לאט לנוע ועל הרציף נותר איש צעיר שלא רק לא הצטער, כי לא הספיק לעלות, אבל חייך בשביעות רצון. ידידי הרגיש רק אז, כי נעלם ארנקו. הוא הצליח לסיים את נסיעתו רק באמצעות הלוואת-חירום שהשיג. מקום עבודתו אומנם שיפה אותו על הוצאותיו, אבל תמיד הרגיש, כי הממונים שלו קצת ספקנים ביחס לנסיבות סיפורו.

אני הייתי יחסית בר מזל, נסעתי די הרבה, אבל רק לאחרונה נפלתי פעמיים ברשתם של  הגנבים המשחרים לטרף. לפני כשלוש שנים נסעתי לביקור בברטיסלבה, בירת סלובקיה. בפעם האחרונה הייתי שם לפני שנים רבות ושמעתי, כי העיר העתיקה שוקמה בצורה נפלאה. נסעתי עם ידידי במכוניתו, תרומתי לטיול היה הג'י פי אס שלי. כאשר הגענו, הוצאתי אותו כמובן מהמכונית והנחתיו בכיס הז'קט. טיילנו זמן-מה ברובע היפהפה, אכלנו משהו וכאשר אחר כשלוש שעות שבנו למכונית, גיליתי להפתעתי, כי כיסי השמאלי ריק. בכיס השני הייתה מצלמתי, אבל בה אחזתי רוב הזמן, הוצאתיה, צילמתי משהו והחזרתיה שוב.

השאלה, כיצד נגנב מכשיר הניווט מכיסי, תישאר תמיד עלומה. איש לא ניגש אילינו, לא דיברנו עם עוברים ושבים, לא הבחנתי באדם בקרבתנו. הדרך היחידה הנראית לי סבירה, כי מישהו מאחוריי ביצע התגנבות יחידים וכך שלף את המכשיר. דיווחתי על הגניבה במשטרה, חברת הביטוח פיצתה אותי על הנזק, קניתי ג'י פי אס חדש ורק לגאוותי נגרם נזק.

המקרה השני אירע בביקורי האחרון בבודפשט. בערב האחרון לשהותי בעיר, עליתי בגרם המדריגות בכיכר מוסקבה הסואן ורוכלת הציעה לי סט מטפחות ב-200 פורינט (כ-3.7 ₪). אמרתי לה, כי יש לי יותר מטפחות משאוכל אי-פעם לצרוך, אבל האישה סברה, כי אני עומד על המקח והפחיתה את המחיר ב-50%. הייתי כבר מוכן לתת את ה-1.35 ₪ ובלבד שאוכל להמשיך בדרכי, אבל לכך היא לא הסכימה. עתה הציעה לי שתי מגבות מטבח. נעתרתי, זהו מצרך הנחוץ תמיד בבית, הוצאתי מכיסי מטבע של 200 פורינט והושטתיו למוכרת. כאן - כפי שתפסתי מאוחר יותר - יצא המרצע מהשק.

האישה ביקשה, כי אשלם לה בשטר של נייר, היא חוזרת מחר לקלוז' שברומניה ושם מקבלים שטרות בלבד. פתחתי את ארנקי, הוצאתי שטר של 500 פורינט, אבל עתה התברר, כי אין לה עודף. היא קראה לשתי חברותיה, שלוש הנשים הקיפוני ועד שאחת מהן פשפשה ומצאה את המטבעות הנחוצים, הן פיטפטו ללא הפסק ואני הבטתי פעם לעבר אחת מהן ואחר לעבר השנייה. אפילו שאלת ארץ מוצאי עלתה בשיחה. קיבלתי את כספי, נטלתי את המגבות וחציתי את הכביש לעברו השני, אבל כאשר הבטתי באקראי בחזרה, הבחנתי בשלוש הנשים מסתלקות מהמקום במהירות.

פתאום נראתה לי כל ההתרחשות חשודה - מה לעשות, לפעמים אני קצת קשה תפיסה - והוצאתי מחדש את ארנקי. מצאתי בו את כרטיס האשראי שלי, כמה שטרות של אלף פורינט, אבל השטר של 50 יורו שאני מחזיק במדור צדדי, לכל מקרה שלא יבוא, נעלם כלא היה. לא כעסתי כל-כך. הנשים הערמומיות חיפשו קורבן תמים ונפלתי ברשתן, אולי אפילו אלמד לקח מהמקרה. דבר שגם הפעם הזאת אני מתקשה להבין: כיצד הצליחה אישה זאת בזריזות שלא הייתה מביישת קוסם, לשלוף ממעמקי ארנקי את השטר המקופל, אבל עם עובדות לא ניתן להתווכח: השטר איננו. אם לא הייתי טס למחרת בבוקר הביתה, הייתי אולי חוזר למקום, יש להניח, כי לשווא.

נזכרתי בסצנה מ"אוליבר טוויסט" בה פייגין, מלך הכייסים, לימד כמה דרדקים את רזי אומנות הכייסות. הוא בוודאי היה שמח להיווכח, כי מקצועו חי ופורח עד ימינו.