דן שמיר בנה בירושלים קבוצה מפוזרת ולא עיקבית, שמגיעה רק למשחקים חשובים. זה יכול להספיק לו לאליפות?
דן שמיר הוא המאמן המצליח ביותר בתולדות הפועל ירושלים, וזו עובדה. המאמן קטן המימדים שלמד בבית מדרשו של פיני גרשון, לקח את ירושלים לשתי זכיות בגביע בשתי עונותיו הראשונות כמאמן, שלמעשה מהווים כחצי מתארי הקבוצה בזירה המקומית. מה בעצם שונה הקבוצה של שמיר מאלה שבנו קודמים וגדולים ממנו שאימנו בבירה, כמו רלף קליין, צביקה שרף ורבו פיני גרשון? איך זה שדווקא המאמן חסר הניסיון הוא המעוטר ביותר בתולדות המועדון?
שמיר בנה קבוצה די מוזרה בבירה, חייבים להודות. מצד אחד, קבוצה שבאמת מסכנת את מכבי וזוכה בתארים, ומצד שני, קבוצה שנראית לעיתים כמו "המכולת של שימי". קחו לדוגמא את משבצת הזר המתחלף, שהמאמן לא מוצא לה ליהוק ראוי. בליילוק (מי זוכר כבר), סלוטר ורוברסון כבר ניסו את מזלם, אך נחתכו מהר מאוד. גם ג'ייסון וולס לא נראה עד כה כפיתרון לעמדה הזר הנוסף. הגעה למשחקים היא רק המלצה עבור השחקנים, למקרה שאין להם סידורים בארה"ב (ראו מקרי ארנולד ובאוארס האחרונים), וחוץ מזה, להזכירכם, הקבוצה האדומה ניצחה רק משחק חוץ אחד העונה בכל המסגרות, בעפולה (משחקי הגביע ביד-אליהו אינם נחשבים משחקי חוץ), וקשה לשכוח את התבוסה המשפילה בקאזאן. למעשה, אפשר להגדיר את ירושלים כקבוצה ביתית טובה עם שני זרים וחצי- וזה הכל.
הקבוצה הזאת, המצ'וקמקת לכאורה, היא גם המצליחה ביותר בארץ כרגע. את התואר הראשון שחולק הם חטפו, הם מועמדים בכירים להיאבק שוב על האליפות, וגם ביול"ב הם חזק בתמונה. פיתרון התעלומה הוא די פשוט: למרות ששמיר התחנך על ברכי המכביזם, הקבוצה שלו רחוקה מהמכביזם בתכלית. אם בסיס תורת המכביזם הוא קדושת הניצחון ולו במשחק הזניח ביותר, הרי שבירושלים העיקרון הפוך לגמרי- השחקנים רשאיים לנמנם כל העונה, ולהגיע למשחקים מכריעים בלבד. גביע? התעוררו רק בגומלין מול בני השרון. ליגה? מאזן בינוני בינתיים (6-7) ומקום חמישי. יול"ב? ניצחו רק במשחקי הבית, וכשהגיע המשחק המכריע הם כמובן היו שם. מול מכבי ביום ראשון, לדוגמא, זה לא היה מספיק חשוב עבורם, אז הם פשוט לא הגיעו (ארנולד למשל באמת לא הגיע וחיזק את ידי השחקנים מארה"ב). יומיים בלבד לאחר מכן היה להם מפגש יול"ב חשוב, והם לגמרי היו שם כשהביסו ב-15 את מוליכת הליגה הטורקית. השאלה, האם הם יוכלו לסחוב במתכונת הזאת עד לסיום העונה. התשובה, לדעתי, חד משמעית- לא.
דן שמיר בהחלט יכול להיות מוחמא מהעובדה ששחקניו מגיעים למשחקי מפתח. זה מראה על תכונה חשובה למאמן, שיודע להכניס את שחקניו לפוקוס במשחקים החשובים באמת. אבל המאמן הצעיר חייב לייצב את השורות, אם ברצונו להגיע למעמדים האלה ולהצליח בהם שוב. דרור חג'ג' לא יוכל להחזיק על גבו השברירי בלבד את התפקיד החשוב של רכז עד סוף העונה, ושמיר פשוט חייב להביא רכז זר שיחלק איתו את העומס. הסיכוי שגמר הגביע יחזור על עצמו במשחק האליפות קטן מאוד, ובכל מקרה ירושלים עוד צריכה לעבוד כדי להגיע אליו. משחקי הנוק-אאוט בשיטת הבית וחוץ ביול"ב יכריחו את קבוצתו להיראות טובה גם במשחקי חוץ, ובקיצור, שמיר חייב להתחיל לעשות סדר בבלאגן שמתחולל אצל האדומים.
בירושלים חשבו בתחילת העונה שצירוף המכביסטים ששון וארנולד ייתן להם את הווינריות והיציבות שהם כל כך זקוקים לה כדי להגיע להישגים. אז ווינריות לגמרי יש, אבל מה עם יציבות? לא נראית באופק. אם המצב יימשך ככה, שמיר יצטרך להתפלל שהם יגיעו למשחקי המאני-טיים וישמרו על המאזן המוצלח בהם. ואם זה יילך, ושמיר יביא גם את האליפות לעיר הבירה, הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה לא רק כזה שהביא אליפות ראשונה לירושלים, אלא גם ככזה שבנה קבוצה תקדימית בנוף הכדורסל שלנו.