ההצגה "תעלולי סקפן" שמוצגת מאז סוף שנת 2009 בתיאטרון החאן החזירה לקדמת הבמה את מחזותיו הקלאסיים של מולייר, ומאז הם זוכים לתחייה מחודשת בתיאטרון הישראלי. מזה מספר שנים לא הועלו בתיאטראות הרפרטואריים ממחזותיו של מי שנחשב לאחד מגדולי כותבי הקומדיות, ונדמה שעם הזמן מחזות נפלאים אלו פינו את מקומם להצגות בידור בינוניות ולקומדיות ישראליות ועכשוויות, אך כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי הוצג לפחות עד לאחרונה מחזה אחד של מולייר : "מסייה דה פורסוניאק" מוצג בתיאטרון הבימה ו"דון ז'ואן" מוצג בתיאטרון גשר, ולעונה הבאה בתיאטרון מתוכננות הפקות נוספות.

השפעתו של מולייר על עולם התיאטרון בצרפת במאה ה- 17 ולאחר מכן הייתה רבה, שכן הוא התמקד בכתיבה על תחלואי האדם והחברה, ובלט סגנונו היחודי חרף העובדה שהושפע רבות מהקומדיה דלארטה שהתפתחה באיטליה. עוד בימיו מולייר הסתכסך עם המוסדות השלטוניים ועם מוסד הכנסייה, ומחזותיו הצטיינו במתיחת ביקורת חברתית נוקבת במיוחד, אשר גם לאחר כמה מאות שנים, עדיין נותרה רלוונטית. יתר על כן, למרות שמחזותיו תבניתיים ומזוהים עם סגנון הקומדיה דלארטה, ולכן במרכזם עומדים זוגות אוהבים שנתקלים במכשול, הם מתגלים כבעלי רבדים רבים, ולא בכדי מחזות אלו עדיין מהווים אתגר בימתי הן עבור במאים והן עבור שחקני תיאטרון. המחזה "תעלולי סקפן" נכתב ע"י מולייר בתקופה שבה נחשב כשחקן וכמחזאי ידוע, וכבר שימש כמנהל להקת התיאטרון של המלך לואי ה- 14, אך רק לאחר מותו של מולייר נחשבה ההצגה "תעלולי סקפן" כהצלחה גדולה, ומאז הוצגה ללא הרף.

עלילת המחזה סובבת סביב שני זוגות אוהבים : ליאנדר וזרבינט וכן אוקטב והיאסינט, והם מעוניינים להתחתן בעוד שאבותיהם של ליאנדר ושל אוקטב, ז'רונט וארגנט בהתאמה מעוניינים לחתן אותם עם בנות זוג אחרות. על מנת לטמון פח לאבות הזוגות מבקשים את עזרתו של סקפן, משרתו הממולח של ז'רונט, והוא מגייס לעזרתו את סילבסטר, משרתו של ארגנט. לאחר תחבולות ותעלולים, הזוגות האוהבים מוצאים את עצמם זה עם זה, והאדונים סולחים למשרתים על תעלוליהם.

הבמאי אודי בן משה יצר הצגה שמסתמכת בעיקר על עבודת השחקנים, שכן הבמה שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי ערומה למדיי, ופרט לקירות הרקע אינה מכילה רהיטים או אביזרים אחרים, וכן התאורה שעוצבה ע"י רוני כהן הייתה פשוטה ואחידה לאורך רוב ההצגה. לאור זאת, כובד משקלה של ההצגה נופל על הטקסט, ותרגומו של נתן אלתרמן בהחלט מספק את הנדרש ממנו ומעבר לכך. לרוב נדמה כי מנסים בתיאטרון למצוא תרגומים עכשוויים, אולם תרגומו של אלתרמן עומד במבחן הזמן, ומשמר את השנינות ואת הביקורתיות של מולייר לצד המקצב הייחודי. בן משה גייס לצדו את קרן פלס לצורך הלחנת המוסיקה להצגה, והיא עשתה עבודה טובה, כך שהמוסיקה משתלבת היטב בהצגה, ומצליחה ליצור משב רענן בדמות שיר פתיחה וסיום להצגה. יצוין, כי התלבושות שעיצבה דנה צרפתי היו יפות ומעניינות, שכן הן התאימו לאופיין של הדמויות, ובעוד שתלבושותיהם של האבות המבוגרים היו בסגנון קלאסי, הצעירים דווקא לבשו לבוש מודרני למדיי, שהמחיש את הפער שבין הדורות, הן מבחינה חיצונית והן מבחינה מחשבתית.

אין ספק, כי כוונתו של מולייר הייתה להעמיד את דמותו של סקפן במרכז העלילה, למרות שהוא בפועל משמש רק כמסייע לזוגות האוהבים שמעוניינים להתאחד זה עם זה. ברם, מסכת התעלולים והמזימות שהוא רוקם על מנת לסייע להם דורשת מהשחקן המגלם את הדמות לא מעט וירטואוזיות ויכולת אלתור לצד תזמון מדויק. ויטלי פרידלנד עומד בתפקיד בצורה טובה, אם כי לא סוחפת ולא באופן שמביא את הקהל לצחוק ללא הרף, בעוד שלמעשה זוהי המטרה. כאשר סקפן עצמו משחק בפני אדוניו, פרידלנד מביא את עצמו לידי ביטוי בצורה טובה יותר.

ארבעת הצעירים : יואב היימן בתפקיד אוקטב, אריאל וולף בתפקיד ליאנדר, שמרית לוסטיג בתפקיד היאסינט ונילי רוגל בתפקיד זרבינט ובתפקיד נרין, עושים עבודה טובה בתפקידי האוהבים, וביניהם בולטים יותר היימן ורוגל, אשר עיצבו את הדמויות בצורה משעשעת וצבעונית יותר.

אריה צ'רנר בתפקיד ארגנט ויהויכין פרידלנדר בתפקיד ז'רונט עושים עבודה נהדרת, ופרידלנדר מביא את מיטב כישרונו לידי ביטוי דווקא בשורת הטקסט החוזרת על עצמה מספר פעמים - "אז למה לעזאזל הוא נדחק לתוך המפרשית הזו?". שניהם ממחישים היטב את קמצנותם של האבות על אף עושרם הרב, ועוד יותר את טיפשותם ביחס למשרתים שמתגלים כערמומיים ומצליחים להפילם בפח. בנוסף, בולט לחיוב גם ארז שפריר בתפקיד סילבסטר, אשר מסייע לסקפן בהוצאת תוכניתו אל הפועל, והוא מגלם דמויות שונות באופן ראוי לציון.

סיכום : הצגה משעשעת, אך פרידלנד בתפקיד הראשי אינו מצליח להביא למיצוי שלה באופן מלא.