כשאני קורא על מחאת הדיור, אני נזכר בימים בהם התחתנתי וחיפשתי מקום מגורים מתאים עבור רעייתי הטרייה ובשבילי. בימי רווקותי גרתי ברחוב מרכז בעלי המלאכה בת"א. המיקום היה מושלם, אבל דירת החדר פצפונת עד כדי כך, שהמקלחת, פינת הבישול  והשירותים בה, נמצאו בכפיפה אחת בחדרון מזערי, שהופרד מחדר המגורים רק בדלת הזזה עשוייה פורניר. הדלת הייתה דקה עד כדי כך, שאם למישהו שנזקק לשירותים היו בעיות עיכול, נאלצתי לבקש מהאורחים לצאת להתאוורר ברחוב. הדירה הייתה קטנה מדי עבור זוג ואחר חיפוש-מה מצאנו דירת חדר וחצי בשטח של 48 מ"ר ברמת אביב, שנראתה באותה תקופה שכונה מרוחקת במקצת. השגנו הלוואה נוחה וסוף סוף היינו הבעלים המאושרים של דירה משלנו.

באותה דירה נולדה בתנו הראשונה. אנו שנינו גרנו בחדר הגדול וחצי החדר הפך לחדר ילדים. לא הייתה לנו מיטה זוגית, בלילה הפכנו את שתי ספות הישיבה ששימשו אותנו לאירוח, למיטות, אבל לא תמיד השתמשנו בשתיהן, לזוג צעיר ואוהב לא הייתה בעייה לישון גם במיטה צרה אחת. היה קצת לא נעים, שלדירה לא היה חדר מבוא ואם פתחנו למישהו את הדלת, הוא השקיף ישירות אל חדר המיטות שלנו, אבל כאמור, היינו מאושרים. יתרון נוסף היה, כי לפני הדירה (כל הדירות שלנו היו בקומת הקרקע) הייתה גינה יפה, עם דשא נרחב ומטופח, עצים אחדים ואנו השתמשנו בה כשלוחה מדירתנו. לבתנו ערכנו מסיבות ימי הולדת עם ילדים רבים, משחקי-חברה, מירוצים עם פרסים, כפי שמעידים הסרטים של 8 מ"מ, בהם הנצחנו אירועים אלה. גם להורי הילדים נמצא מקום על שביל הבטון הארוך לפני הכניסה לדירה, על כסאות שהשאלנו מכל שכנינו.

מי שמכיר אותנו, יודע, שאנו אוהבים לארח ואפילו בדירה הקטנה הראשונה שלנו, הצלחנו לספק גם את התחביב הזה. לעתים גרו אצלנו חברות טובות במשך ימים אחדים. אהבנו את הדירה הזאת, אך כאשר בתנו הבכורה הייתה בת ארבע שנים ושלושה חודשים, נולדה גם בתנו השנייה. עתה כבר לא הייתה ברירה והיינו חייבים למצוא דירה יותר גדולה.

בלב כבד - מקורות ההכנסה היחידים שלנו היו המשכורות של שנינו - חתמנו על חוזה עם זוג שעמד לעזוב דירה בת שלושה חדרים כעבור כחצי שנה ובינתיים המשכנו לגור עם שתי הילדות בדירה הקטנה. החצי השנה הזאת, שתחילה קיללנו אותה, הפכה לברכה מפתיעה. התמזל מזלנו ובשוק הדירות החל סחרור מחירים מטורף, שאפשר לנו למכור את דירתנו ברווח ניכר, עד שההפרש בין מחיר הדירה בת שלושת החדרים וזאת של חדר וחצי הצטמצם במידה ניכרת.

בשנת 1971 נכנסנו לדירה, בה אנו מתגוררים עד היום. במשך השנים עשינו בה שינויים רבים. ביטלנו את כל המרפסות, ניצלנו כל פינה וכוך, על כל קטע קיר פנוי שמנו ארונות, רק דבר אחד לא יכולנו לשנות: גודל הדירה נשאר 76 מ"ר. בדירה זאת גידלנו שלושה ילדים - רק לגדולה שבהם היה חדר משלה ועד שהיא עזבה את הבית, גרו יתר השניים, ילדה וילד, בחדר אחד - וכלב, אבל לא התלוננו, באותה התקופה, גם חברינו היו במצב דומה. עתה שהילדים פרחו מהקן, אנו נהנים מרווחה יחסית, אבל אם איזה שהוא יזם רציני יבוא אלינו עם הצעה לפרוייקט פינוי בינוי, או תמ"א 38, נקבל ברצון את התוספת של כשני חדרים.

מה התכוונתי בעצם לומר? בוודאי לא לגנות את מחאת הדיור. היא צודקת במאת האחוזים ואנו תומכים בה בכל מאודנו. התקופה השתנתה ולא רק בכך שרמת החיים עלתה (לנו לא הייתה מכונית, טלוויזיה, מכונת כביסה, מזגן, מחשב ועוד הרבה דברים שהיום נחשבים כמובנים מאליהם). אנו הגענו ארצה מתוך אידאולוגיה, הסתפקנו במועט וחלמנו על כך שנוריש לילדינו ארץ המבוססת על צדק חברתי. במקום זאת פשה בארץ קפיטליזם חזירי, שחיתות, הכל מבוסס על רדיפה אחר הבצע וסדרי העדיפות נקבעים בקנוניות פוליטיות שמטרתן להנציח את המשך השלטון הנוכחי. אינני מטיף חלילה לסוציאליזם, גם חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, שלהשקפתו חובה על המדינה לספק לאזרח, היו מספקים אותי ואת כל הצעירים שהקימו את אוהליהם בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים בארץ. מדוע עתה כולם נטפלים לאיש זה? כי הוא אמור להיות אביה האידאולוגי של מפלגת השלטון.

כפי שאמרה הפרופ' זוהר שביט הבוקר ברדיו, המקום היחידי בו התגשמה תורתו של ז'בוטינסקי, הוא הגדה המערבית. אילו רק חלק מהמיליארדים הרבים המוחבאים בתקציב המדינה ומיועדים להתנחלויות ולגידול דור בטלנים אוכלי לחם חינם בישיבות, היה מושקע בדיור ציבורי, בחינוך, בבריאות, לא הייתה קמה כל תנועת המחאה.

לתנועת המחאה אין אידאולוגיה מגובשת, היא אינה מדברת בשפתם של הפוליטיקאים המשופשפים המוכנים תמיד לזרוק עצם עסיסית לכל קבוצת לחץ, כל דרישתם היא לצדק חברתי, שינוי מהותי בסדר העדיפות הלאומי וביחסים האינטימיים מדי השוררים בין ההון והשלטון והקצאת משאבים לטובת האנשים העובדים. שיהיה כדאי לעבוד בארץ הזאת, להקים משפחות, לגדל ילדים ונוכל לשוב ולחוש גאווה על השוויוניות בישראל. להיות אור לגויים אולי קצת יומרני מדי, אז לכל הפחות אור לעצמנו. הולך?

אוסף צילומים שערכתי בשדרות "לו הייתי רוטשילד" ב-5 לאוגוסט  2011