בחירתה של ח"כ שלי יחימוביץ' ליו"ר מפלגת העבודה היא התרגום הפוליטי הראשון של גל המחאה החברתית, ששטף את ישראל בקיץ האחרון. מיום שעברה מהתקשורת לפוליטיקה, לפני כשש שנים, יחימוביץ' ביטאה את הרעיון הסוציאל-דמוקרטי והתמקדה בו. היא התעקשה שהטיפול בבעיות החברתיות, אובדן הסולידריות, התעשרות המעטים ושחיקת המעמד הבינוני קודם לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. על כך ספגה ביקורת קשה משמאל, אבל היא לא סטתה מהמסר, ועכשיו קטפה את פירותיו הפוליטיים.

עתה יש ליחימוביץ' הזדמנות נדירה להתייצב בחזית האופוזיציה לממשלת הימין של נתניהו. קדימה בראשות ציפי לבני נכשלה לחלוטין בהצבת חלופה למדיניותו הכושלת של ראש הממשלה, וחבריה תמכו בחקיקה הגזענית נגד הקהילה הערבית. המחאה החברתית חשפה את חוסר הרלוונטיות של לבני, ופינתה את הזירה לגורם פוליטי אחר שילכד מאחוריו את מתנגדי הממשלה. זוהי שעתה של יחימוביץ'.

אין ספק שליחימוביץ' יש את הכישורים להובלת האופוזיציה. היא פרלמנטרית חרוצה, חדת לשון ומעוררת עניין ומחלוקת. אבל לא די בזה. כדי שמפלגת העבודה בהנהגתה תוכל להוביל את מחנה השמאל בבחירות הבאות לכנסת, מנהיגתה תהיה חייבת לבטא בקול רם, צלול וברור גם את המסר המדיני שממנו התחמקה עד היום: הבטחת עתידה של ישראל מחייבת היפרדות מדינית מהפלסטינים ואת סיום מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, בלי תנאים ומכשולים מקדימים. אם תמשיך בטשטוש העמדות, העבודה תיראה כקדימה ב' ותיעלם סופית.

בדרכה לבחירות תצטרך יחימוביץ' להתמודד עם שתי חולשות שנזקפו לרעתה: חוסר ניסיון ניהולי וקשיים בעבודת צוות. עליה לנצל את הזמן כדי ללכד מאחוריה את מפלגתה השסועה והמסוכסכת, ולהימנע ממלחמת מחנות עם ח"כ עמיר פרץ. הצלחתה בשיקום המפלגה מהריסותיה תהיה המבחן הראשון שלה כמנהיגה וכמועמדת לכהונה בכירה בממשלה.