אחרי יותר מחמש שנים, שלושה חודשים ושבועיים, שהם מעל 46 אלף שעות בשבי ארגון הטרור החמאס המונע ממנו ביקורי צלב אדום ותנאי מחייה בסיסיים - גלעד שליט אמור להשתחרר סוף סוף. 1942 ימים ולילות בשבי יסתיימו להם בשבוע הבא וגלעד יחזור לביתו. השאלה האמיתי היא לאן מדינת ישראל והחברה הישראלית הולכים מפה והלאה בנושא כל כך כאוב וקשה כחטיפות.

הרוג בפעילות צבאית ושגופתו זוהתה הינו דבר נורא עבור כל אם שכולה - אך הכאב והשכול אחרי זמן לא רב נעלמים מהחברה הישראלית. הרוג בפעילות צבאית ושגופתו נפלה בשבי האויב בוודאות מעט יותר מורכב שכן אנו מצווים להחזירו לקבר ישראל, אולם החזרתו עלולה להביא לסבל בלתי נתפס של שחרור אסירים עם דם על הידיים. חטוף חי הוא הנורא ביותר וכל עוד הינו בחיים הוא מהווה פגיעה בראש ובראשונה בחוסן הלאומי של החברה שלנו, של העם שלנו ושל מערכת הביטחון והצבא שלנו.

בימים הקרובים שלאחר חזרתו (אינשאללה) של גלעד שליט לביתו, יורם בגאון ראשו של ארגון החמאס והוא יצבור תאוצה רבה בקרב אנשי הרשות הפלסטינאית. אין לי שמץ של ספק שמועד העיסקה בחודש זה הינו אידיאלי של חמאס ושהוא תכנן זאת בקפדנות, שהיה מוכן להתפשר על אסירים כבדים מאוד רק כדי לצבור לעצמו פופלריות בציבור הפלסטינאי כאשר זה סוגד לאבו-מאזן על מהלכי העצמאות של הפלסטינאים באו"ם. ישראל וחמאס אף תפסו לעצמם לבסוף מתווך שנוהג נכונה ושלא מזיז אף אחד מילימטר עד שלא מתקבלת התשובה של האחר בנושא כזה או אחר (ההנהגה הצבאית המצרית).

אלא שהחוכמה אינה לברך על המוגמר - אלא להמשיך ולהיות דרוכים על המשמר. חיים גורי כתב בסוף של שיר פעם על התחושה של יצחק אחרי שאברהם עקד אותו: "אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו... הם נולדים... ומאכלת בליבם", אז כנראה שזהו גורלו של עם ישראל ושל צבאו ושאסור אף לא לרגע להוריד מוכנות. החברה הישראלית היא שתכריע מי שינצח במלחמה הבאה בינינו לבין אויבנו, ואסור לחיילינו בשום אופן לאפשר לאויבנו לפגוע בהם ובנו.