ראש ממשלה ישראלי שיודע שמהלך כזה יכול לסייע לו בקרב הציבור הישראלי המאוכזב ממנו אחרי מחאת 2011 ורוצה למוסס את תהליך הפנייה לאו"ם של הרשות. לצד זאת ארגון טרור שרוצה להחזיר את עצמו לקדמת הבמה ברחוב הפלסטינאי לאחר שאיבד אותה לאחרונה לפת"ח, ולהוריד את הפופלריות של אבו-מאזן בקרב הפלסטינאים.
שחרור שליט כך לפתע בחגי תשרי אינו נובע מרחמיו של ראש ממשלת ישראל כלפי משפחת שליט היושבת ימים כלילות מול משרד ראש הממשלה, וגם אינו נובע מה"מחויבות של ראש הממשלה להחזיר כל חייל שבוי", כל אלו וכמובן הדילמה מול שחרור אסירים שיחזרו לבצע פיגועים לא הולידו עיסקה. העיסקה עצמה נובעת משילוב של מספר תהליכים פוליטיים מהותיים בימים אלה, הן בישראל והן בציבור הפלסטינאי.
ראשית, נתניהו מצוי בתקופה קשה מאוד פולטית עקב מה שהסתמן כאנרכיה מוחלטת בממשלת ישראל בהחלטת העברת דו"ח טרכטנברג. תזכורת: בישיבת הממשלה הראשונה לשנת תשע"ב, היו אמורים לעלות לדיון קצר ולהצבעה עקרונות הדו"ח. ההבטחה הגדולה לשינוי חברתי, הפכה די במהרה למפלה פוליטית קשה לראש הממשלה, שרוב שריו התייצבו נגד המלצות הועדה, שאותה הוא בעצמו מינה. בתום דיון, שבו הבטיח שההצבעה תתקיים בכל מקרה, הוא נאלץ להודיע על דחיית הדיון. "ראש הממשלה משוכנע שיצליח להשיג רוב", נמסר ממשרדו באותה עת. כעבור שבוע התכנסו מחדש השרים והפעם התקיימה הצבעה במסגרתה 21 שרים תמכו במסקנות הדו"ח ורק שמונה התנגדו, כל זאת לא לפני שראש הממשלה התכופף בפני מפלגת ישראל ביתנו ואו אז נוצר הרוב הדרוש וה"מוחץ" בעד העברת מסקנות הדו"ח בממשלה. בשורה התחתונה ראש הממשלה יצא עם הזנב בין הרגליים לאחר סאגה זאת והוא היה חייב למלא את עצמו בפופלריות מחודשת. רק לאחרונה הוא שוחח בנושא עם ברק אובמה, שהודיע על תמיכה גורפת בישראל, משום שהוא עצמו זקוק בבחירות לקולות היהודים. נתניהו כנראה למד ממישהו הרבה יותר מרכזי בעולם שבימים קשים של חוסר פופלריות - מוותרים על ערכים תמורת השגת בוחרים.
מישהו זוכר לביבי את היותו המתנגד הבולט לעיסקאות ג'יבריל? ממתי הוא מוכן תמורת חייל אחד לשחרר יותר מאלף ועשרים מחבלים, רובם עם דם על הידיים??
שנית, יש להתייחס באופן מהותי לשינויים הפנים-פלסטינאים המתרחשים בסוף הקיץ החולף והסתיו הנוכחי. אבו מאזן, יושב הראש של הרשות הפלסטינאית השולטת בגדה, החליט ללכת פה אחד להצבעה חד צדדית באו"ם על הקמת מדינה פלסטינאית. הליכתו נגד ארה"ב ונגד ישראל והצגת הישראליים כבעייה האמיתית בסיפור, לרבות בנאומו בעשרים ושלושה בספטמבר בניו-יורק, הולידו את התמיכה המחודשת בפת"ח וחיזקו אותו משמעותית עד שהפך על פי גורמים מסוימים לתנועה הפופלרית ביותר בקרב הפלסטינאים בתוך הגדה וגם מחוצה לה ואף יצר לעצמו המון תומכים בעולם. מאידך גיסא, תנועת החמאס הפכה לשם גנאי בפי מרבית הפלסטינאים וכן בעולם - כמי שסימנה לאבו מאזן לרדת מהר מהעץ. חמאס, בדומה לישראל, איננו מעוניין בהקמת מדינה פלסטינאית כרגע בגדה - אולם ממניעים שונים כמובן: מטרת העל של הארגון על פי עברו הינו רצון למחוק את ישראל מהמפה ולשלוט בפלסטין דתית-פונדומנטליסטית מהים התיכון ועד נהר הירדן. האינטרסים המשותפים של ישראל וארגון החמאס לכופף את אבו-מאזן, במיוחד של בנימין נתניהו שכועס מאוד על הרשות ורוצה להחזיר לה במהלך חד צדדי משל עצמו, הולידו את שיתוף הפעולה המאוד לא צפוי הזה. כעת לחמאס יש הזדמנות מעולה להחזיר לעצמו את הפופלריות ברחוב הפלסטינאי, לצד איסוף מסיבי של מחבלים. הוא היה חייב לעצמו למהר ולהוציא עיסקה מזורזת. העובדה שראש המשא ומתן הישראלי, דוד מידן, הצליח ללחוץ לשחרר אסירים כבדים במסגרת העיסקה תמורת ויתור על מספר מצומצם מהם הדליקה אצל ראשי החמאס את ההזדמנות האחרונה לשנות את מצב היחסים בתוך הציבור הפלסטינאי. העיקר שמרואן ברגותי ואחמד סעדאת לא יחזרו לגדה ויתנו לפתח עוד כוח שממילא הוא צבר לאחרונה.
מבחינתו של נתניהו - גם חמאס וגם הרשות הפלסטינאית שניהם הם אויבים, כי שניהם אינם רוצים בשלום, לכן מה זה כבר משנה אם אתה מחזק את חמאס, שעה שגם תנועת פת"ח מתחילה לחזור לדרך השנאה לישראל. ב-20 בספטמבר תתקיים ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על המדינה הפלסטינאית, יומיים לפני כן תתבצע עסקת שליט.
