"אני מצלמה, שהצמצם שלה פתוח, פאסיבי, רושם, מתעד, לא חושב". שורות אלו שכתב הסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד, שהגיע לברלין בתחילת שנות השלושים ונשבה בקסמה, נכללו בסיפורו "פרידה מברלין" שנכתב עם עזיבתו את ברלין ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון. בספרו תיאר אישרווד את אורח החיים הנהנתני, השוקק והמרהיב של ברלין בצל מופעי הקברט, בצל חיי הלילה הסוערים, בצל הפריחה התרבותית והאומנותית וכן בצל הפתיחות המינית. סאלי בולס, שהייתה הדמות המרכזית בספרו של אישרווד, והתבססה על דמותה של ג'ין רוס, אותה פגש אישרווד במהלך שהותו בברלין, שימשה גם השראה לכתיבת המחזה "אני מצלמה" פרי עטו של המחזאי הבריטי ג'ון ואן דרוטן, ולאחר מכן הפכה לדמות ראשית באחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים - "קברט". המחזאי והשחקן האמריקאי, ג'ו מאסטראוף, כתב את המחזה יחד עם צמד היוצרים פרד אב (פזמונים) וג'ון קאנדר (מוסיקה), כאשר השניים האחרונים שיתפו פעולה בכתיבת מחזות זמר רבים במשך כמה עשרות שנים - "פלורה האימה האדומה", "שיקגו", "זורבה", "נשיקת אשת העכביש" ועוד.

מאז עלה המחזמר "קברט" לראשונה בברודוויי בשנת 1966 הוא זכה בשמונה פרסי טוני יוקרתיים כולל המחזמר הטוב ביותר, אולם הצלחתו הגדולה נמדדה לאחר יציאתו לאקרנים של הסרט "קברט" בכיכובם של לייזה מינלי ושל ג'ואל גריי. גריי, אגב, השתתף במחזמר שעלה לראשונה בברודוויי, והוא נמנה בין שמונה שחקנים בודדים שזכו הן בפרס הטוני והן בפרס האוסקר עבור השחקן הטוב ביותר בגין אותו התפקיד. עוד בטרם יצא הסרט לאקרנים, המחזמר הוצג בהצלחה בווסט אנד, אולם הפקת הסרט ככל הנראה הביאה אותו לתודעה הציבורית באופן רחב יותר, בדיוק כפי שקרה עם המחזמר "שיקגו" שכתבו קאנדר ואב, והופק כסרט בשנת 2002. בישראל עלה המחזמר "קברט" לראשונה בתיאטרון הבימה בשלהי שנות השמונים בכיכובם של מיקי קם ושל משה בקר, ובזמן שברחבי העולם הוא מועלה בתדירות גבוהה יחסית בהעלאה מחודשת בתיאטראות גדולים, בישראל ההמתנה ארכה מעל שני עשורים, אם כי המחזמר הועלה בהצלחה רבה לא מעט פעמים במסגרת ביה"ס הגבוה לאמנויות הבמה בית צבי. למעשה, יותר משלוש עונות מבטיח התיאטרון הקאמרי שהמחזמר יעלה במסגרת העונה הקרובה, אולם בכל שנה ההפקה נדחתה משיקולים כאלו ואחרים, וכעת מועלה המחזמר בהשקעה כספית שכמוה טרם הייתה בתיאטרון רפרטוארי בישראל.  

בשונה ממחזות זמר אחרים, המחזמר "קברט" הוא אחד ממחזות הזמר שמעודדים את הצופים בקהל לחשוב ולמתוח ביקורת, ואינו מתמצה בבידור גרידא, אלא הוא גם משמעותי מאוד. בצל העושר התרבותי, הצבעוניות והמתירנות, התחולל גם שינוי פוליטי משמעותי שהשפיע על העולם כולו ותוצאותיו ההרסניות נחרטו בזיכרון הציבורי לעד. עלילת המחזמר מעמידה במרכזה שני סיפורי אהבה בין שני זוגות, ושניהם אינם ברי מימוש. מחד, קליפורד בראדשו, הסופר האמריקאי, וסאלי בולס, זמרת הקברט במועדון "הקיט קאט" בברלין נפגשים ומתאהבים מכורח הנסיבות. מאידך, הר שולץ, בעל חנות הירקות היהודי, ופרוליין שניידר, בעלת הפנסיון, מתאהבים לעת זקנה. שני סיפורי אהבה אלו מתרחשים לצד מופעי הקברט במועדון "הקיט קאט", ומקשר ביניהם המנחה הכריזמטי שמודע היטב לעתיד הקרב לבוא. יצוין, כי אף על פי שהמחזמר מתאר תקופה מסוימת - החיים בברלין ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון, קשה להתעלם מההקשר האקטואלי שנוצר עם כל הפקה והפקה, בין אם מדובר בהקשר פוליטי ובין אם מדובר בהקשר חברתי. גם בישראל של ימינו בצל המחאות החברתיות והביקורת הפוליטית מצדדים שונים של המתרס, המחזה מקבל משמעות רלוונטית ואקטואלית כשנאמרות השורות "את לא מבינה שאם את לא נגד, את בעצם בעד". המוסיקה של קאנדר בפני עצמה משכרת וסוחפת, ומדובר ביצירת מופת שאי אפשר שלא להישבות בקסמה, והפזמונים שכתב אב הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם מחזות הזמר - החל מ"Willkommen", דרך "Mein Herr", "Money", "Maybe This Time", וכלה ב"Cabaret".  

עמרי ניצן ביים הצגה מרהיבה בכל קנה מידה אפשרי, דבר שכמובן, לא היה אפשרי אלמלא ההשקעה הכספית הגדולה, מה גם שמספר השחקנים, הרקדנים והנגנים עולה על שלושים משתתפים. נראה שניצן בחר להתייחס למחזמר כאל אופרה, כך שנוצר הבדל ברור בין השחקנים הראשיים, השחקנים המשניים ובין הרקדנים. למרות שבד"כ במחזות הזמר נדרשת מהמשתתפים שליטה מוחלטת בשירה, בריקוד ובמשחק, ניצן יצר הפרדה בין הדברים בהתייחס לשחקני המשנה ולרקדנים בדומה למקובל באופרה, כך שלמעשה, מרבית הרקדנים אינם לוקחים חלק פעיל בקטעי השירה כלל, ואילו  שחקני המשנה אינם לוקחים חלק עיקרי בקטעי הריקוד. ניצן כהרגלו מצליח להביא לידי ביטוי את האמירה האישית שלו במחזמר, ולא בכדי החליט לבצע שינוי בסדר השירים במחזמר, כך שבמערכה הראשונה מוצגת ברלין בשיא פריחתה ושגשוגה, ואילו במערכה השנייה מוצגת ברלין בראשית נפילתה בידי המפלגה הנאצית, מה שהוביל לימים למלחמת העולם השנייה, לשואה ולסדר עולמי חדש. בתוך כך, המחזמר "קברט" נוגע ישירות ביהודים עצמם, ומציג באופן מיטבי ע"י הדמויות שבו את הלכי הרוח באותה התקופה : מחד, את אלו שחשבו שהנאציזם הינו שיגעון חולף, ומאידך את אלו שהבינו מה צופן העתיד.  

בהיבטים רבים ניצן מתח את הגבולות מול הקהל הישראלי, שלרוב אינו אוהב לצפות במחזות ובמחזות זמר כדוגמת "קברט", אשר מטיחים בפניו את האמת, ובתוך כך ניצן לא חסך בהמחשת המיניות והמתירנות של ברלין באותה התקופה, והדבר בא לידי ביטוי בכלל מרכיבי ההצגה, בין אם ברמיזות מיניות וארוטיות ובין אם הדברים נאמרים בריש גלי. יודגש, כי ברלין של אותם ימים שימשה כמקום מפלט עבור אוכלוסיות מסוימות כדוגמת הומוסקסואלים וטרנסוויסטים, ואלו לא התקבלו בברכה בערים אחרות באירופה, וברלין אפשרה להם לנהל אורח חיים חופשי שאינו כולל הסתתרויות. לצד כל זאת, המערכה השנייה אמורה להסתיים בקטע המוסיקלי "עולם המחר שלי", ובסיומו באה לידי ביטוי השתלטות הנאצים באמצעות סמל הצלב, כך שהקהל באולם נותר מזועזע במהלך ההפסקה, אולם בהפקה זו קטע זה הועבר למערכה השנייה, והזעזוע שהיה יכול ליצור, מוזער לכדי סמל צלב אחד, שגם אם היה בולט, לא יצר את מה שצופה ממנו, וכאן חשתי שניצן לא הלך עם חזונו עד הסוף.  

אם בהפקות קודמות של המחזמר עיקר ההתרחשות היה במועדון "הקיט קלאב", כאן ניצן ומעצב התפאורה, רוני תורן, שיקפו את המציאות בברלין באמצעות תצלומי רחובות ובאמצעות עיתונים תקופתיים אותנטיים לצד וידאו ארט של רן בוגין ושי בונדר ולצד התאורה המדויקת שעיצב אבי יונה בואנו, וכל אלו התמזגו באופן אחיד. בחירותיהם של ניצן ושל מעצב התפאורה היו מקוריות ומעניינות לאור העובדה שבברלין של אותה התקופה הודפסו מדי יום עשרות עיתונים שונים, וכיום אנו נמצאים אולי בשיאה של המהפכה התקשורתית. הדבר גם בא לידי ביטוי בכך שטרם עליית הנאצים לשלטון ברלין הפכה למקום שוקק תרבות, אומנות, מדע ויצירה, ולמעשה כל העוסקים במלאכה זו נטשו את ברלין ערב המלחמה, וארה"ב הפכה למרוויחה העיקרית מכך. כותרות העיתונים לא מותירות ספק בשאלה האם הכתובת הייתה על הקיר, ובעוד שהעיתונים זעקו את הנבואה לגבי המציאות העתידה לבוא, תושבי ברלין היו שקועים בסגנון החיים הרהבתני, והעדיפו להיאחז בכך ולא במציאות. בנוסף לכך, התלבושות החושפניות שעיצבה אורנה סמורגונסקי התאימו באופן מיטבי לקברט ברלינאי, שהמחיש ביתר שאת את המתירנות ששטפה את רחובות העיר, מה גם שיש בהן כמה מחוות להפקות קודמות של המחזמר ברחבי העולם. במקביל, תושבי ברלין היו לבושים במיטב מחלצותיהם האלגנטיות, ואילו מספר דמויות הולבשו באופן סטריאוטיפי, כדוגמת קליף נראה כנטע זר ברחובות ברלין, כך שלא בכדי זוהה מיד כמי שאינו תושב קבע.  

שתי צלעות חשובות נוספות הן הניהול המוסיקלי המצוין של יוסי בן נון והכוריאוגרפיה המרשימה והיצירתית של חביאר דה פרוטוס. בן נון הפיק את המירב מהעושר המוסיקלי שטמון ביצירה הנפלאה "קברט", והתזמורת בת שבע הנגניות שהתווספו אליו (שחר גלזר / מיכל סלומון, סוניה ג'ייקוב / תמר סידי, לואיזה סלומון, מיכל רהט, אורית אורבך, עדי בן מאיר ועידית מינצר), היו בגדר משב רוח מרענן בפני עצמו, ונפלא להאזין ללהקה מוכשרת שכזאת, שגם הוצבה באחורי הבמה, אולם הייתה גלויה לעיני הצופים לאורך חלקים נכבדים מהמחזמר. דה פרוטוס יצר את הכוריאוגרפיה להפקת המחזמר "קברט" בווסט אנד בשנת 2006, ואין ספק שמדובר בכוריאוגרף בעל שם עולמי, ונדמה שהתיאטרון הקאמרי בחר בו על מנת להעניק להפקה זו גם פרסום בינלאומי, ולא מקומי בלבד, אם כי שאלתי את עצמי אם לא היה נכון יותר ליצור הפקה ישראלית במלוא מובן המילה. הוא מצליח להעצים באמצעות הכוריאוגרפיה את האווירה הברלינאית הסוערת, והיא במיטבה בקטעים המוסיקליים : "על כספו סובב העולם", "ווילקומן", "מיין הר" ו"אף מילה לה", ובשניים האחרונים מובאת לידי ביטוי בכוריאוגרפיה שסאלי תופסת את עצמה כאומנית של ממש, והדבר מעצים עוד יותר את החיים בהכחשה שאותם היא ואחרים חווים. יחד עם זאת, המחזמר מתבסס על תרגום חדש של אלי ביז'אווי, שבעיניי היה לוקה בחסר משתי סיבות - העובדה שהכיל לא מעט מילים לועזיות והעובדה שלעתים ההברות בטקסט לא התאימו למוסיקה. בהקשר זה יצוין, כי תרגומו של אהוד מנור, אשר שימש את הפקת תיאטרון הבימה ואת הפקות בית צבי אמנם לא היה מושלם, אך לפחות היה כולו בעברית למעט מילים בודדות.  

איתי טיראן בתפקיד המנחה נושא על כתפיו את כובד המשקל של ההצגה בהתייחס לשחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות. טיראן ניחן בכריזמטיות ובנוכחות בימתית כובשת, וכמנחה הוא מגלה את להטוטנותו כמי שמופיע בכל מקום, וכן את אלף פרצופיו השונים, החל ממי שנמצא במרכז זירת הבידור במועדון, וכלה במי שחוזה את ההתפתחויות הטראגיות וההרסניות, מה גם שהוא מעניק למנחה את האישיות הדו-מינית והמציאותית מחד, ומאידך את האישיות המופשטת כמי שיודע כל. יצוין, כי מופעי הקברט שהחלו בפריז לא היו בעלי אמירה פוליטית או חברתית, ולמעשה מופעי הקברט של ברלין נתנו מענה לסוגיה זו, והיה על מנחה הקברט להיות וירטואוז בכל רמ"ח אבריו, ותחת מעטה הבידור להביא לקהל את הביקורתיות, וטיראן נכנס לנעליים אלו באופן מושלם, ואין ספק שהוא ליהוק מבריק לתפקיד. בכל פעם שנדמה שטיראן הגיע לשיא חדש בתפקיד שהוא מגלם, הוא מוכיח אחרת בתפקיד שהוא מגלם בהצגה אחרת, ואי אפשר שלא להתפעם מכישרונו הרב ומפרשנותו האישית.  

אולה שור-סלקטר בתפקיד סאלי בולס מגלה יכולת קולית מצוינת, והביצועים הקוליים שלה לקטעים המוסיקליים הם בהחלט תענוג לאוזניים. כמו כן, היא מעניקה לכל קטע מוסיקלי גם את הפרשנות התיאטרלית, האינטליגנטית והאמינה. יחד עם זאת, למרות שמאחורי שור-סלקטר עומדים לא מעט תפקידים נפלאים ("ינטל", "הנפש הטובה מסצ'ואן"), בעיניי היא לא הייתה הליהוק הנכון לתפקיד סאלי בולס, אשר אמורה להיות סמל המיניות, המוחצנות והמשיכה, אולם בכך היא מתקשה מאוד. הדבר בא לידי ביטוי בנתונים הגופניים שאינם מחמיאים לה ביחס ללהקת הרקדנים, אולם בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר בסגנון משחקה שאינו משדר אמינות, כל שכן אינו מביא להזדהות עם הדמות.  

אקי אבני בתפקיד קליפורד בראדשואו עשה עבודה טובה מאוד, וגם אם נדמה שהוא אינו משחק דמות של ממש, אלא משחק דמות הקרובה לעצמו או לדמות אחרת ששיחק בעבר, הוא עדיין עושה זאת טוב. במערכה הראשונה אבני מצוין, וממחיש את הישאבותו של קליף לקרנבל הברלינאי, אולם במערכה השנייה הוא היה מעט לוחץ כשניסה לשכנע את סאלי בסכנות הטמונות בהישארות בברלין. יתרה מזאת, הוא מגלה יכולת שירה טובה מאוד על אף שבד"כ לתפקיד זה לא לוהק שחקן בעל איכויות קוליות. אורי רביץ עשה עבודה נהדרת בגילום דמותו של ארנסט לודוויג, תושב ברלין שמתיידד עם קליף עם הגיעו לברלין, אולם מאוחר יותר מתברר כי הוא חבר המפלגה הנאצית. רביץ העניק לדמות אמינות בכך שראשית היה אזרח מן השורה שיוצר קשרים חברתיים ומעוניין ללמוד אנגלית, אולם לצד זאת הפקיר את החברות בשם ערכי המפלגה.  

יתר על כן, מיקי קם בתפקיד פרוליין שניידר וגדי יגיל בתפקיד הר שולץ עושים עבודה נפלאה ביחד ולחוד, וניכר כי שניהם בשיא פריחתם הבימתית. כאמור, קם גילמה את דמותה של סאלי בולס בהפקת תיאטרון הבימה, וכבוד מסוג זה נשמר בעבר לשחקנית הנודעת ג'ודי דנץ', ואין ספק שקם מביאה לידי ביטוי את מיטב כישרונותיה - אם במשחק המוקפד, אם בריקודים הקלילים ואם בשירתה שנשמעת טוב מתמיד, והיא אף מספקת לדמות את הקריצה ההומוריסטית האישית שלה. לצדה, יגיל מצוין בשירתו, ומעניק לדמות את האופטימיות הנדרשת ואת רצונו לחיות לצדה של פרוליין שניידר, בין אם מתוך ברירת מחדל, ובין אם מתוך אהבה אמיתית, ואי אפשר שלא להיכבש בקסמו האישי. כמו כן, עירית קפלן הייתה נהדרת בתפקיד פרוליין קוסט, והביאה לידי ביטוי את מיניותה המוחצנת ואת יכולת ההישרדות שלה, וכל זאת דרך לא מעט הומור עצמי, מה גם שנתנה ביצוע מרשים לשיר "עולם המחר שלי". יחד עם זאת, יובל זמיר בתפקיד מקס, בעל מועדון "הקיט קאט" לא יצר דמות מפוקפקת ומתועבת כפי שהיה מצופה ממנו.  

בנוסף לכך, משתתפים בהצגה ישראל ארנסט (בובי), גלעד שמואלי (ויקטור), ניסו שליו, טל וייס וציון חורי (מלחים), נועה גודל, אורטל חאייק, מונה מרקוביץ', מאיה קופצ'יק, שני שאולי ורוני שיינדורף - כולם מבצעים את עבודתם נאמנה תחת הדרכתה הקולית המצוינת של דוקי עצמון. כמו כן, משתתפים בהצגה רקדנים מהשורה הראשונה : רותי אהרוני, רוני אוזן, גיה באר גורביץ', ויטל גיזלגיל, נועה הופמן, אנטון לפידוס, יפתח מזרחי, יגאל משינסקי, מריאנה סינצ'וק ואיימי עזוז.  

סיכום : הפקה זוהרת ומושקעת לאחד מגדולי מחזות הזמר בכל הזמנים, אשר מביאה לידי ביטוי את מיטב כישרונם של איתי טיראן, של מיקי קם ושל גדי יגיל.