בקרוב יחול יום הולדתי וכבר לפני כחודשיים התחלתי להתלבט, כיצד לחגוג אותו ביחד עם בני משפחתי. תחילה חשבתי לקחת אותם לאילת והכנתי תוכנית יפה לבילוי סוף שבוע. לפתע נודע לי - לא נעים, אבל לא הייתי מודע לכך - כי אחד מנכדיי מקבל מחלת ים ברגע שעולה על סירה וגם אביו, חתני, אינו נלהב מהפלגות. הייתי צריך למצוא תוכנית חילופית ואז זרקה פתאום אחת מילדותיי פיתוי לעברי, שלא יכולתי לעמוד בו: "למה שלא נחגוג עמך בחו"ל, במקומות הקרובים ללבך?" לפני כשנתיים ערכנו אומנם טיול שורשים, אבל בננו לא יכול היה להשתתף בו ועתה הייתה זאת הזדמנות טובה, שאין לדעת אם תזדמן לנו פעם נוספת, להשלים את החסר. המשתתפים היו אמורים להיות מלבדי, רק אשתי ושלושת ילדינו.

התחלתי בתכנון, מפות דרכים, חיפוש מידע, תיאום עם אנשי קשר, מציאת תאריך מתאים. התברר, כי סעיף אחרון זה הוא הקשה ביותר. חמש נפשות ולכל אחד מהם לוח זמנים, פגישות שנקבעו מראש, רצונות שונים. לבסוף הוסכם על ה-3 בנובמבר, תאריך לא נוח במיוחד, כי במזרח אירופה יכול בתקופה זאת כבר לרדת שלג, הדרכים עלולות להיות מכוסות בקרח, במיוחד באזור הרי הטאטרה, אותם היינו אמורים לחצות. אבן נגף נוספת הייתה משך הנסיעה המשותפת. לשלושת הילדים התחייבויות הן בעבודה והן במשפחה. תחילה דובר על בילוי שלושה לילות בלבד בחו"ל, אך אחר שהצגתי לפני הילדים את התוכנית היומרנית שתכננתי, הם השתכנעו, כי בפחות מארבע לילות וחמישה ימים, אין כל סיכוי לבצעה. גם במסגרת הזאת, ההצלחה הייתה מובטחת אך ורק, אם הכול יתנהל לפי התוכנית ולא תהיינה תקלות כלשהן.  

 לתחנתנו הראשונה, בודפשט הגענו ביום חמישי מאוחר בלילה. למחרת בבוקר קבענו פגישה עם הידידה הוותיקה ביותר של משפחתנו - הכרתי אותה בימי הרווקות העליזים שלי לפני 49 שנים ומאז התחברה עמה כל המשפחה - ואחר הכיוון היה השוק המקורה, לאכול לנגוש (מאפה בצק שטוח, מקמח תפוחי אדמה, מטוגן בשמן עמוק ומוגש עם שמנת חמוצה, או גבינה מגורדת). ילדיי, אבל בעיקר בני, שלא ביקר בהונגריה מספר שנים, לא יכולים לתאר לעצמם ביקור בהונגריה ללא אכילת מטעם זה לפחות פעם אחת. באותו ערב התכנסנו בפונדק יין קטן ואינטימי, בעל אווירה מיוחדת, עם 13 מידידנו המקומיים, למסיבה כמוה יכולה להתקיים רק בארץ הזאת.

הסבנו לשולחן אחד לארוחת שחיתות, אשר כל פריט בה בחרתי בעצמי בתיאום עם בעלת המקום, צוענייה גזעית, שעם בית האוכל הצנוע שלה, החבוי במרתף, עשיתי הכרה לפני שלוש שנים לערך. את הארוחה הנעימה לנו תזמורת צוענית מעולה בת ארבע נגנים. מעת לעת הצטרף לנגינה ילד בן 6-7, גם הוא, כמו כל הנגנים, ממשפחתה של בעלת העסק.

אי-אפשר כמובן לחגוג יום הולדת ללא מתנות. קיבלתי ספרים, קלטות, ילדינו הכינו לנו תמונה ענקית של שנינו המורכבת מכאלף צילומים זעירים. המתנה המפתיעה ביותר משתי  חברות יקרות, הייתה עוגת פלודן (עוגת שכבות יהודית-הונגרית) גדולה, עליה הופיעו מילות השיר ההונגרי החביב עליי, עשיות מרציפן. התזמורת ניגנה את השיר, אני שרתי את המילים כפי שהופיעו על העוגה ואחר בא לקרבנו הטכסט עם הבסיס העוגתי עשיר הטעמים.

כמנה אחרונה הוגש 'כמובן' רסק ערמונים, עוד מעדן שארוחה בלעדיו ממש לא תתכן. הייתה גם שמפניה, הושמעו ברכות ובשעת לילה התפזרנו תוך נשיקות וחיבוקים.

בשבת בבוקר אספנו מיני-וואן מרווח מחברה להשכרת רכב ויצאנו לדרכנו. המטרה: ביקור בחמש ארצות בשלושה ימים. לא אשאיר אתכם במתח, הצלחנו במשימה במלואה, ללא אף תקלה. מזג האוויר לא היה יכול להיות טוב יותר, לא ירד גשם, שלג, לא היה קר מדי, על הכבישים לא נוצרה קרה, לרוב זרחה גם שמש חלשלשה ואחר חמישה ימים, ביום שני בשמונה בערב, ילדינו המריאו בחזרה לארץ ואשתי ואני חזרנו לבודפשט.

תחילה נסענו מבודפשט לקושיצה, בירת סלובקיה המזרחית, עיר הולדתי. הראיתי לבני משפחתי מספר מקומות הקשורים לחיי במקום, אבל החוויה המיוחדת ביותר הייתה כאשר סעדנו את ארוחת צהריים בבית בו נולדתי, במסעדה שמוקמה דרך מקרה כמה מטרים מתחת לדירת המגורים שלנו לשעבר בקומה הראשונה.

בשעות אחר הצהריים נסענו ללינת-לילה בווילה קטנה בהרי הטאטרה. למחרת ציפתה לנו דרך ארוכה וקיצרנו אותה בכך שהתקדמנו כשעתיים לאורך המסלול. בדרך ביצע בננו, שנהג כל הדרך ברכב, עבירה ולא עצר בשלט 'עצור'. צמד שוטרים סלובקיים ארב כמובן במקום לנהגים לא-זהירים כמוהו ואחר בדיקת תעודות ושיחה קצרה באנגלית, הטילו על בני קנס של 150 אירו. כאן יצאתי מהמכונית, שאלתי בסלובקית מה קורה ואחר שאחד השוטרים הסביר לי מה הן הסכנות האורבות לאלה שאינם נשמעים לתמרורים, אמרתי לו שאני מסכים עמו בהחלט ואינני מנסה להגן על בני. סיפרתי גם שמטרת נסיעתנו המשפחתית היא טיול שורשים ואנו מגיעים זה עתה מעיר הולדתי קושיצה. הסיפור עשה את שלו והשוטרים וויתרו על תשלום הקנס. אחד מהם הציעה שבסכום שחסכתי, אקח את משפחתי לארוחה טובה במסעדה.

בעלי ווילה krejza, בסטארי סמוקובץ שבהרי הטאטרה, הם סטאנקה ויוז'קו, זוג צעיר ונחמד, החדרים היו יפים ונקיים, ארוחת הבוקר טעימה ביותר וכל התענוג עלה 106 אירו. למקום הגענו אחר רדת החשיכה ורק בבוקר שטוף השמש יכולנו להתפלא מהנוף המדהים שנשקף מהמרפסת, ההרים הנשאים שבראשיהם זרקה השיבה והיערות היפיפיים בצבעי השלכת המרהיבים, זהוב, כתום וחום בהיר.

ביום א' בבוקר יצאנו אל עבר מטרתנו הבאה: עיר הולדתה של חמתי. אימה של אשתי הגיעה אומנם בגיל חודש להולנד, אבל קברות בני משפחתה נמצאים בעיר פולנית ששמה jaworzno, בין קראקוב לקטוביץ. אשתי לא ביקרה במקום מעולם ועל כן הופתענו לגלות שהעיר נמצאת בסך הכול במרחק של כשעה וחצי נסיעה ממקום הולדתה של אימי. את העיר מצאנו בקלות. ה-gps הייעודי אומנם לא פעל משום-מה, אבל זה המותקן בטלפון החכם שלי, הציל את המצב. הבעיה הייתה לאתר את בית הקברות היהודי. מצאנו ללא-קושי בית קברות נוצרי גדול, אבל האישה שמכרה נרות בפתחו, לא יכלה לעזור לנו. כפיצוי רצתה להעניק לנו חינם את נר הנשמה שבחרנו, אבל עמדנו על כך שנשלם עבורו.

נכנסתי לתחנת המשטרה והתורן רשם לי את שם הרחוב בו נמצא בית הקברות, אבל ה- ה-gps לא הצליח למצוא אותו, אולי בגלל זה שהמסלול דרכו רצה שניסע, היה חסום בגלל תיקונים. לבסוף ביקשתי מנהג מונית שייסע לפנינו ויראה לנו את הדרך. הוא היה מוכן לעשות כן ללא תשלום, אבל כשתחבתי לידו שטר של 5 אירו, חייך מאוזן לאוזן, כאחד שעשה את עסקת חייו. את בית הקברות אכן מצאנו, אך את מפתחות השער, היה הרבה יותר קשה להשיג. כשלבסוף איתרנו את האיש שאצלו הם נמצאו, הוא לא הפסיק להתלונן על כך שפיטרוהו ועתה איש אינו דואג לבית הקברות. זה לפחות מה שהבנתי, עם הפולנית הבסיסית שלי. מה שהיה חשוב, כי בבית הקברות העתיק נמצאות 47 מציבות (ספרו אותן קרובי המשפחה האמריקאים של אשתי, ששיקמו את בית הקברות), הנושאות את השם גרסטנר, שם משפחתה של חמתי לפני הנישואים. צילמנו, הדלקנו נר ורשמנו v, עוד משימה הושלמה.

המטרה הבאה הייתהmosty u jablunkov , כפר הולדתה של אימי בצ'כיה, שכאמור נמצא במרחק כשעה וחצי נסיעה. היה לנו שפע של זמן ועצרנו לארוחה קלה ב-český těšín , מקום מגוריה האחרון של דודתי, אחות אימי, שנרצחה עם בעלה ובנה על ידי הנאצים באוקראינה. בדרך לכפר, עצרנו לכמה דקות בבית הקברות של העירייה הקרובה, jablunkov, שם נקבר סבי. לפני כשש שנים כאשר ביקרתי בבית הקברות בפעם הראשונה, מצאתי במקום הזנחה איומה. רוב המצבות נעלמו, אלה שנותרו היו מנותצות, הפוכות ובכל שלטה צמחייה פראית. כתבתי לעיירה ולא קיבלתי תשובה, אבל פנייתי לקהילה היהודית הקרובה באוסטרבה, נשאה פרי ובית הקברות שופץ. בערו את העשבים השוטים, החזירו לתילן את המצבות שנותרו לפליטה והקימו גדר מסביב. הקבר של סבי לא נמצא, אבל קיבלנו פיצוי נאות מגילוי מציבתם היפה של הסבא והסבתא רבה שלי.

לפנות ערב הגענו למוסטי ונתקבלנו בסבר פנים יפות ולבביות בלתי רגילה על-ידי המשפחה שרכשה את חלקת האדמה עליה עמד בשעתו ביתו של סבי והקימו עליה בית חדש ומודרני. עוד ידובר בם ברשימה נפרדת על הנושא. אחר קפה ועוגה בביתם, הלכנו להתרענן במלון ההרים שהזמנו בו חדרים ובערב אירחנו את המשפחה הנ"ל, זוג נוסף (שגם עליהם יסופר עוד) ואת ראש הכפר (המונה כ-3900 תושבים) לארוחה במסעדת המלון.

בפעם האחרונה כאשר סעדנו במלון זה, ניגנה תזמורת דיקסילנד, הפעם ניתן היה לשוחח בנחת. אשתי וילדיי לא מבינים צ'כית, אבל בין האורחים הייתה גם מורה צעירה לאנגלית וגם בתה של משפחת חברינו, רומאנה, מסתדרת לא רע בשפה זאת. כאשר לא מצאה את המילה הנכונה, היא צעקה לבתה בת ה-15: "מישה jaro!" והתשובה הגיעה תוך שניות: "spring". לשולחן הסבו יחד עמנו שתיים-עשרה איש, החשבון הסתכם ב-80 אירו, המלצר החמוד קיבל תשר של 10 אירו. במחירים אלה לא קשה לארח, נכון?

אחר ארוחת בוקר נהדרת, עם לחמניות טריות נפלאות (מישהו יכול להסביר לי מדוע הביצים במזרח אירופה יותר טעימות?), שמנו את פעמינו לברטיסלאבה. גם כאן היינו צריכים  לבקר בבית קברות. בת דודתי בקשה מאתנו, כי נדליק נר על קברו של אביה feri bácsi, המסעדן, בעל בית הקפה והפנסיון הבלתי נשכח מנובי-זאמקי. אחר חיפוש ארוך - בית הקברות היהודי העצום והיפה לא מסומן בכל דרך שהיא ורק במזל רב ותושייה ניתן לגלותו - מצאנו את הקבר וגם על כך אספר ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת.

הטיסה של ילדינו עמדה להמריא רק ב-8 בערב ונותר לנו מספיק זמן, כדי לנשנש משהו בברטיסלאבה (אני התענגתי על ערמונים צלויים, בנינו אכל שוב לנגוש, אף כי איכותו הייתה ירודה יותר מההוא בבודפשט), לערוך קצת קניות ואחר יצאנו אל עבר שדה התעופה של ווינה, בירתה של המדינה החמישית במסענו.

כולנו נהנינו הנאה רבה מהמפגש עם אנשים רבים ונחמדים, קרובים רחוקים, חברים טובים, זרים מעניינים, מהנוף המטרף, משפע המאכלים המוכרים ברובם, אך טעימים בהרבה בכור מחצבתם, אבל יותר מהכול נהנינו מהצוותא, מכך שבמשך חמישה ימים היה ביכולתנו לבלות זמן איכות עם שלושת ילדינו.

אני אישית נהניתי גם מהאפשרות לשוחח עם האנשים שהזדמנו בדרכנו בשש שפות: הונגרית, סלובקית, צ'כית, פולנית, גרמנית וכשרציתי לשתף את יתר בני משפחתי בשיחה, גם אנגלית. האירוע המשעשע ביותר קרה בשוק בברטיסלאבה. קניתי לי נעלי בית אצל סוחר ווייטנאמי (בני עמו השתלטו על השוק) ובאיזה שפה לדעתכם ניהלנו את השיחה? בסלובקית כמובן, ידיעותיי בווייטנאמית שואפות לאפס. סיפרתי אפילו בדיחה סלובקית לצעיר הנחמד.

האין זה השיא? להשמיע בדיחה בסלובקית לוייטנאמי בברטיסלאבה?