אחד הסממנים של הפיחות הנמשך באמות המידה המוסריות במדינה ושל ההקצנה הדתית (והימנית), הוא המושג החדש של 'הדרת נשים', שהפך לאחרונה למטבע לשון ועורר דיון ציבורי-תקשורתי נרחב. לאן הגענו? מ"הדרת פני הזקן" ל"הדרת נשים"!

תופעת הפרדת המינים בחברה הדתית אינה חדשה, קרובת משפחה שעלתה בשעתו ארצה, ציינה כבר לפני שנים רבות את ההבדלים בלבוש ובהתנהגות בתנועת 'בני עקיבה' בה הייתה חברה, בין מולדתה במערב אירופה ובין ההתנהלות בתנועה זאת בארץ, אבל נראה, כי לאחרונה מתחוללת מהפיכה בחוגים דתיים שמרניים, המתבטאת בין היתר גם בכך שבנים למשפחות דתיות-לאומיות, קיצוניים הרבה יותר מהוריהם.

בין המקרים שהביאו את התופעה לכותרות וגרמו לזעזוע ציבורי שגליו גואים מיום ליום, ניתן למנות את היציאה ההפגנתית של חיילים מאירועים צבאיים הכוללים שירת נשים. מקרה מתוקשר נוסף היה סיפורה של טניה רוזנבליט, שבאוטובוס מאשדוד לירושלים סרבה לדרישת הנוסעים החרדים לעבור למושבים האחוריים וזכתה על כך לקיטונות של נאצות, אשר הכינוי 'שיקסע' היה הרך שביניהם.

ההתעוררות הציבורית כללה אישי ציבור, כגון ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבפתיחת ישיבת הממשלה השבועית הביע זעזוע מהתקרית בקו אשדוד-ירושלים.

הזמרת אחינועם ניני, שהתחנכה בישיבה אורתודוכסית, התבטאה, כי "כל ביטוי של הדרת נשים, מעבר להיותו פרשנות גברית קיצונית, מקוממת ואפילו חסרת אינטלגנציה לדברים האמורים בכתבי הקודש, פוגע בכולנו כמגדר, ובכל אחת מאיתנו כפרט". המגמה מנוגדת למורשת היהודית וגורמת ל"השפלת ציבור שלם ויצירת טליבן מקומי".

בטכס הענקת פרסים לאנשי רפואה שהצטיינו בתחום הרפואה וההלכה שנערך בבית החולים שערי צדק בירושלים ביום 25.9.2011, הושבו שתי הנשים הזוכות בפרס, פרופ' גב' חני מעיין, רופאה וגב' נעמה הולצר, אחות במקצועה, ביציע, בנפרד מהגברים הזוכים בפרס. בנוסף לכך, הן נתבקשו, בכתב, שלא לעלות לבימת-הכבוד על מנת לקבל את הפרס, כדי לא לפגוע ברגשות רבנים שישבו בשורה הראשונה של האולם בו הטקס נערך.

הדר' נורית וגנר, יו"ר לשכת האתיקה של האחיות ואחים בישראל פרסמה מכתב על האירוע, בו היא שואלת בין היתר "האם מתן פרס לאישה בפומבי פוגע ברגשות הרבנים? האם במקרה מחלה ימנע הרב מטיפולה של רופאה או אחות?" היא סיימה את המכתב בקריאה מהדהדת "עלינו לחזור לערכים כמו 'אהבת לרעך כמוך' ולעקרונות האתיקה והמוסר הבסיסיים של אנושיות, שוויון וכבוד לאדם, גם כשהיא אישה, או לשקול מתן טיפול תרופתי לגברים החוששים לטוהר מחשבותיהם".

וכאילו עצם הדרת הנשים מהמרחב הציבורי והצבאי אינה מקוממת דיה, בא עורך העיתון החרדי "יתד נאמן" ישראל וורצל ומשווה את התופעה ל"הפרדת המינים" שנעשתה במחנות ההשמדה ומגדירה כ"דבר טבעי לעשות".

זאת היא השוואה שהיא לפי כל קנה מידה אנושי מזעזעת ומחרידה!

עיתונאי שאני מעריך, גדעון לוי, הלין ב-22 לח.ז. ב"הארץ" על כך שהמאבק על הדרת נשים מתעלם מהדרות אחרות. הוא סיים את מאמרו, הכתוב בסגנונו האישי החריף והעוקצני הרגיל, בכך ש"טניה ישוב תשב במושב הקדמי של האוטובוס ואנחנו נמשיך להסב את מבטנו מהנעשה במושב האחורי של החברה".

מר לוי צודק בכך שהדרת הנשים לא צריכה להדיר עוולות אחרות, שמאבק זה מצטלם טוב יותר, שזאת מחאה שלא תרגיז רבים מדי, שלכאורה מותר להתגולל על 'השחורים', המגזר החרדי, אבל ברגע זה אפלייה מגדרית מבישה זאת היא הנושא החם, הטרי, המקומם, המאחד לא רק את הציבור החילוני, אבל גם חלקים חשובים מהציבור הדתי ואפילו החרדי. הקריאה לציבור להימנע מרכישת גבינת קוטג' גרפה כ-100,000 צרכנים והצלחת המאבק הובילה לפתיחת דיון ציבורי רחב בנושא יוקר המחיה בישראל, למחאת החברתית ("מחאת האוהלים") ולסדרת הפגנות ופעולות מחאה המוניות שהתקיימו ברחבי ישראל בקיץ 2011 (שבראשן עמדו בעיקר נשים). הצלחת המאבק על הדרת נשים יכולה להניב פירות ברוכים בצורת שיתוף פעולה במאבק על נושאים אחרים, שאין לי וויכוח עם הכתב הנכבד הנ"ל על חשיבותם, למען המשך קיומה של ישראל דמוקרטית.

הנה רק הבוקר התבשרנו ("הארץ" 23/12/11), כי גם אישה חרדית בשם יוכבד הורביץ מוכנה להסתכן בנידוי והחרמה בקהילה שלה ובאומץ בלתי רגיל במקומותינו "התעלמה במצח נחושה מהמוסכמה הלא כתובה שלפיה בקו 451 (מאשדוד לירושלים, א.ש.) נהוגה הפרדה" והתיישבה בחלק הקדמי של האוטובוס, 'באזור של גברים' כביכול. אישה זאת ראוייה לכל השבחים והייתי מעניק לה אות הצטיינות על אומץ אזרחי.

נשותינו, ילדותינו, נכדותינו אינן אובייקטים מיניים העלולים להדיח את הגבר לדבר עבירה ואם יש גברים הסבורים כך, הם פדופילים החייבים לקבל טיפול תרופתי על חשבון המדינה, כהצעת הדר' נורית וגנר לעיל.

אני מצטרף לפנייתו של השופט בדימוס אליהו מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, (באותו גליון "הארץ") שקרא "לנשות ישראל לפתוח במרי אזרחי בשל ריבוי מקרים של הדרתן מהזירה הציבורית. "זה נושא קשה וחמור וצריך לצאת למרי אזרחי כללי, שנשים תקומנה ותגדנה לא בא בחשבון", אמר מצא, והוסיף כי "הדאגה לצדק חברתי לא צריכה להיגמר בקוטג', או בריבית על המשכנתה - יש ערכים שצריך להילחם עליהם".

עוד אמר מצא כי "כשמדובר באוטובוס ציבורי שהוא גם מסובסד מהמדינה ומכתיבים שם כללים של ימי הביניים - זה לא מתקבל על הדעת. נשים היום חוששות להיכנס לשכונות חרדיות שלא יזרקו עליהן ביצה או חלילה אבן, מצנזרים נשים מלוחות מודעות ומפרסומים כאילו הן אינן קיימות. זה מחריד".

התייחסתי כבר בעבר לנושא המרי האזרחי. הדרת נשים היא אחד המקרים בהם הממשלה לא עושה מאומה למיגור התופעה הבזויה (אזרחים מהשורה יכולים להביע 'זעזוע', 'להוקיע'. חובתם של ראש ממשלה והשר לבטחון פנים, לנקוט פעולה לסיכול התופעה) ויש מקום ליוזמה ציבורית. יוזמה כזאת יכולה למשל להיות ארגון משמרות נשים שתעלנה על 'קוי המהדרין' ותתישבנה במושבים הקדמיים.    

קשה לדעת אם המחאה הציבורית הנוכחית תחולל שינוי אמיתי ביחסי המיעוט החרדי עם הרוב הלא-חרדי, אבל המאבק על השיוויון בין המינים, הוא מאבק שיש עליו קונצנזוס ועשייה משותפת וזאת בהחלט מגמה חיובית.   

"קול אישה בערווה" הוא מושג השנוי במחלוקת גם בהלכה היהודית, אני מעדיף לסיים בציטוט אחר מהמקורות: 

קול באישה עָרֵב - הַשְׁמִיעִינִי אֶת-קוֹלֵךְ כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ב'/14)