ישנה תופעה שאני חושב עליה לא מעט, נובר בה ולא בטוח שמוצא פתרון.

אז החלטתי להעלות את הסוגיה על הכתב בתקווה תוך כדי או דרך התגובות להגיע לתשובה.

קצת על עצמי, ההיסטוריה של המגרש מרגשת אותי. אני אוהב לקרוא, לראות ולשמוע על מה שהיה פעם. מעניינים אותי מספרים, פעם ראשונה שההוא עשה ככה והראשון לעשות את זה ולקבוע שיא נצחנות חדש וכו'

פריקים של כדורגל מתעניינים בדברים כאלה נראה לי.

וכותבים על הנושא עליו אני עומד לדבר לא מעט, כי הוא ענק. אני לא אוהב לדבר על דברים שכולם מדברים עליהם, אך זה חזק ממני, אנסה לא לשעמם.

בימים אלו משחקת קבוצת הכדורגל ברצלונה כדורגל מעולם אחר. כדורגל כ"כ תכליתי ודומיננטי מעולם לא ראיתי. סיכויים גבוהים שמדובר בקבוצה הטובה בהיסטוריה שמביאה את הטוטאל פוטבול לידי שלמות. גם אם לא, יעברו שנים עד שנחזה בקבוצה כזאת שוב.

  ובקבוצה משחק אחד לאו מסי שאומרים עליו שאולי הוא השחקן הגדול בהיסטוריה. אז אני לא יודע אם הגדול בהיסטוריה אבל יחד עם רונאלדו הברזילאי, מראדונה וכריסטיאנו רונאלדו הוא הטוב ביותר שראיתי.

  ואני פשוט לא מצליח להתחבר! לא מרגש אותי ולא מלהיב אותי. למעשה בחדרי חדרים אני מעז אפילו לומר שלרב היא משעממת אותי. אומרים שמשחק כדורגל מושלם היה מסתיים ב0-0. אז כנראה שגם משחק מושלם במעמד צד אחד הוא לא כזה מעניין. ברצלונה מניעה את הכדור ועוקצת ברגע שהיריבה טועה. לפעמים היריבה טועה קצת ונגמר בניצחון מינימלי ולפעמים היריבה טועה יותר ומגיעים לתוצאות אסטרונומיות. בדורנו אנו זוכים, באמת זוכים לקבוצה כזאת ושחקן כזה וצריך לנצל את זה כמה שיותר. בסופו של דבר במוקדם או במאוחר אם באיטיות או בבת אחת התופעה הזאת תגמר. זה מה שהראש אומר, אבל הלב לא נותן להתלהב. ובפועל אני לא מרבה לצפות בברצלונה, משחקי ליגה פה ושם, ליגת האלופות רק בשלבים הגבוהים. את מסי לא ראיתי במדי ארגנטינה מאז הקופה אמריקה.

  אולי זו העובדה שפתאום כולם אוהבים את ברצלונה וילדים בני 10 מספרים לך שהם אוהדי ברצלונה מהתקופה של פטריק קלייברט ואיך היו עם ברצלונה בימים הקשים למרות שהיו לקבוצה את לואיס אנריקה, פיגו וריבאלדו. ובתוך עצמי לא נראה לי שזה זה. את ברזיל 2002 כולם אהבו וגם אני, ואת מכבי ת"א כדורסל כולם אוהבים וגם אני, ובכלל מה איכפת לי מה ילדים אומרים על כדורגל?  

אז זה משהו שחסר, משהו שלי קשה להביא לידי ביטוי. בגדול אפשר לקרוא לזה אנושיות. זה גווארדיולה שבכלל לא אומר שום דבר מעניין. זה צ'אבי ואינייסטה שבכלל לא מדברים, לא דברים מעניינים ולא סתם. זו הקבוצה הזאת שלא אכפת לה בכלל שהיא מפסידה את האליפות כי היא עדיין הקבוצה הכי טובה באירופה. וזה בסדר להפסיד אליפות אחת אחרי רצף של שלוש. ואין לה רגעי שיא וניצחונות דרמטיים במשחקים המכריעים כי במאני טיים היא מופיעה כ"כ בגדול שלא נשאר לך שום סיכוי. וזה המסי הזה שעושה את הכל פשוט וקל ולמרות שהוא ארגנטינאי הוא בכלל לא בא מהשכונות כמו שאנחנו רגילים והיו לו חיים דווקא די נוחים. ואין לו פרשיות ואין שערוריות ואין לו בכלל אופי. כי הוא מפרגן למראדונה האליל שלו והוא לא צריך לשים את הגולים המכריעים כי העיקר שהקבוצה מנצחת. והוא סתם פשוט עסוק בלהמשיך להשתפר ולשבור עוד שיא ולתת עוד הופעה בלתי נשכחת שתישכח אחרי ההופעה הבלתי נשכחת בעוד שבועיים.

  כנראה שבגלל זה בחורות לא אוהבות בחורים נחמדים. טוב, נחמד ורגוע זה כביכול מושלם. ומושלם זה משעמם.