על טרק ה"וואי-וואש" (HuayHuash) שמעתי לראשונה דווקא בנפאל. ישבנו בבקתה קטנה, שותים תה נפאלי, וראשנו סחרחר עלינו. היה זה מעט לאחר שהגענו למעבר ההרים "טורונג-לה", הנקודה הגבוהה ביותר במסלול ההליכה המקיף את רכס האנפורנה. התסביך של תאבי הנדודים, הוא החלום הנצחי על המקומות הרחוקים מהם. התרמילאים בנפאל חולמים על פרו, והתרמילים בפרו חולמים על נפאל. כנראה שככה זה. ואז מישהו התחיל לדבר על הוואי-וואש.

'תראו אותנו', מלמל הבחור, 'קרועים ככה בגלל פאס מסכן. תחשבו מה זה שם... אתם קולטים מה זה לעבור שבעה פאסים בטרק אחד?'  האמת, מיד נבהלנו. שבעה פאסים? גם האמיצים שהיו בינינו העדיפו להצטנף במעיליהם, ולגמו מהתה כדי להירגע.

'אבל הנוף...', הוסיף הבחור, מביט בערגה מחלון הבקתה, היישר אל קרחון עוצר נשימה,  '...אומרים שהנוף שם חבל על הזמן'.

כעבור שלוש שנים, על כבש המטוס לדרום אמריקה, צף ועלה בי שוב אותו הנדר החרישי שנדרתי על הטורונג-לה. אני לא חוזר ארצה בלי לראות את רכס הוואי-וואש. פעם אחת ולתמיד צריך לבדוק, אם כל הנוודים האלה לא מגזימים בתיאורים שלהם.

החבורה הקטנה שלנו, החלה להתגבש באחד ממלונות התרמילאים שבהוואראז, בירת הטרקים של פרו. רונן הגיע מטרוחיו שבצפון, אחרי שסיים שיט של שלושה שבועות על האמזונס. נועם ועידן טיילו ביחד, והמתינו לטיסה שתיקח אותם לקולומביה, לנוח קצת לפני שחוזרים הביתה. עומר היה הכי פחות משופשף, אפילו לא שבועיים בדרום אמריקה. הסיפור של עומר קצת הדאיג אותנו, כי אחרי הכל לא מדובר בטרק רגיל. לגבי מי שזהו הטרק הראשון שלו בדרום אמריקה, הקושי הפיזי איננו המגבלה היחידה. מסלול ההליכה מתנהל ברובו המוחלט בחתך גובה, הנע בין 4,500 ל-5,000 מטרים מעל פני הים. דלילות החמצן בגבהים הללו מקשה מאוד על ההליכה, במיוחד כאשר עליך לחצות שבעה "פאסים" (מעברי הרים) בשמונה ימים בלבד. אבל עומר היה עקשן, עד כדי כך שלא אתפלא לשמוע אם ביום מן הימים יעפיל לאוורסט, עם מימיה וכובע מצחייה בלבד.

בנסיבות הללו, השתלטנו חמשתנו על השולחן בלובי המלון, בלוויית נס-קפה עכור במקצת, סיגריות מקומיות, ומפה מאולתרת. בעזרת חוסטו, המדריך הפרואני שלנו, ערכנו רשימת קניות מדוקדקת. הנדוניה שהביא איתו חוסטו, כללה כיריים, בלון גז, ארבעה אוהלים זוגיים, ושני חמורי משא שיסחבו את כל זה. החלטנו לשכור עוד סוס אחד למקרה שנתעייף בדרך, ויתחשק לנו לרכב קצת במקום להתאמץ. לאט נשלם שלב התכנון. מדי פעם חלפו בלובי תרמילאים אחרים המשתכנים במלון. המבטים שנשלחו לעברנו היו תמהיל של הערכה, תימהון, והשתתפות בצער.

בצהרי היום הבא יצאנו לקניות. השלל היה עצום, וכלל מוצרי יסוד להכנת הארוחות, לצד ערימת חטיפים אינסופית. קנינו גם שקיקים של שום מקולף, הידוע בסגולותיו נגד מחלת הגבהים, וגרגירי תירס להכנת פופקורן, הפאסט-פוד של הטרקים. כשחזרנו למלון פגשנו את לירון, ששמעה שאנחנו יוצאים וביקשה להצטרף. הבעיה הייתה איך להודיע לחוסטו על השינוי, כי אין לו טלפון בביתו, הנמצא באיזה כפר מבודד מעבר להרי החושך. בעלת המלון שלנו עשתה שמיניות באוויר, ובסוף השיגה את חוסטו דרך טלפון-מטבעות ציבורי, שניצב בחנות קטנה שמחזיק השכן שלו. העניין סודר אם כך, וכעת, כמה שעות לפני היציאה, כבר היינו שישה אנשים.

למחרת השכמנו קום, ועלינו על האוטובוס הראשון לצ'יקיאן (Chiquian). פרואני חסון העיף את התרמילים שלנו לגג באדישות, ושם הם נחו בשלווה לצד קרטונים מחוררים עמוסי תרנגולות, ולצד שקי-רשת מתנועעים, ובהם עשרות חזירי-ים. כאן המקום לציין, כי חזיר-ים צלוי (Cuy) הוא המאכל הלאומי של פרו, עוד מהימים של אימפריית האינקה. ולמרות שאינני מחשיב את עצמי כאנין-טעם, נברני המחמד הרחרחנים הללו לא עוררו בי כל תיאבון. מצ'יקיאן נסענו במיניבוס מתפרק לפוקפה (Pocpa), הכפר הזעיר שבו מתחיל הטרק. בפוקפה חיכה לנו חוסטו, עם שני החמורים והסוס, וכל הציוד כבר נצרר בשקים ובתיבות. הוצאנו מהתרמילים שלנו את כל הדברים שלא נזדקק להם עד בוא הלילה, העברנו אותם לאחד השקים, ויצאנו לדרך.

היום הראשון נחשב לקל ביותר בטרק, והוא עבר עלינו בנעימים. בדרכנו נתקלנו בבוטקה של שומר הפארק. בספטמבר 2004 נרצח כאן תרמילאי ישראלי, במהלך שוד של הקבוצה איתה טייל. טרק הוואי-וואש גבה כבר כמה קורבנות, ומעשי שוד על השביל התרחשו בתדירות מדאיגה. הפעם החליטו שלטונות פרו להילחם בתופעה, וכיום המטיילים מתבקשים לשלם סכום-כסף לא גבוה לבעלי החלקות, תשלום המהווה מעין "פרוטקשן". תשלום זה אמור לעורר את התנגדותם האקטיבית של התושבים המקומיים למעשי-השוד המתרחשים בסמוך לביתם, ולשתף אותם בהגנה על שלומם של המטיילים, כשומרים וכנותני-חסות. ימים יגידו אם הגיע השיפור המיוחל. לנו, תודה לאל, לא קרה שום דבר.

לאחר הליכה מתונה של מספר שעות, לאורך נוף חדגוני, הגענו אל מחנה הלילה שלנו. באופק כבר יכולנו לראות את מה שמכין לנו יום המחר: קרני השמש השוקעת צבעו באדום פסגה רחוקה ומושלגת. אט אט החל האור להיעלם, ואת מקומו תפס הקור החודר. באותו ערב טרם היינו מורגלים בפרישת הציוד והאוהלים במהירות הנדרשת, לפני שיגיעו הקור והחושך, ומהר מאוד למדנו את חשיבותו של הצורך החדש הזה. גם הלילה הפתיע אותנו בקשיחותו, וקצת קשה להסתגל לשינה בקור כזה, אבל בסופו של דבר העייפות הכריעה אותנו.

בבוקר החליטה לירון שהיא חוזרת. היא יצאה לטרק מצוננת, והמצב רק הלך והחמיר עם הגובה. גם עומר החל לפתח סימנים מדאיגים, אבל החליט להמשיך. לירון ירדה לכיוון הדרך הראשית, לחכות למיניבוס שעובר שם פעם ביום. אנחנו, חמשת הנותרים, התקדמנו בעלייה אל הפאס הראשון, שהתנשא מעלינו לגובה של 4,700 מטרים. מכאן כבר אין דרך חזרה, ואם אחד מאיתנו יחוש ברע הוא ייאלץ להמשיך, לפחות עד ליום הרביעי. זאת, כיוון שטרק הוואי-וואש בעצם מקיף את רכס הרי הוואי-וואש במתווה טבעתי. ביום הרביעי השביל יוצר "פניית פרסה", ומאפשר מבט על הרכס מצידו האחר. אודה בכל לבי, שכאב-הראש והבחילות שתקפו את עומר אכן עוררו בנו חששות, אך לעת עתה סמכנו על שיקול דעתו. כעת, עם הכניסה לתוך הרכס, הנוף החל נפרש מתחתינו, ומעלינו רבצו שמיים אפורים וקודרים. היה זה אמצע חודש מאי, ורוח מקפיאה גלשה אלינו מן המדרונות. הקיץ הפרואני הוא דוגמא יפה לטענה, שהכל יחסי בחיים.

ככלל, מעברי-הרים מהווים את עיקר הקושי הפיזי של הטרק. מכיוון שהעלייה אליהם עשויה להיות גם מתונה ופשוטה, יתכן שמדובר בתרגיל פסיכולוגי: את מקומה של הצמחייה הירוקה מחליפים נוף סחוף-רוחות של סלעים טרשיים ומשוננים, ונקודה עלומה באופק שאליה אתה נושא את מבטך בשקיקה. אך על דבר אחד אין ויכוח, והוא שהנוף מלמעלה שווה את הכל. עמקים מכותרי-הרים נפרשים למרגלותיך מכל עבר. לרוב, חורץ אותם גם נהר מתפתל שאין לו סוף, ומימיו מנצנצים בצבע הכסף. גלשנו מטה אל העמק, וליבנו נעצב על מטרים רבים של גובה אשר נקנו בעמל רב של טיפוס, ומושלכים כעת מאחורינו. אך השביל סחף אותנו, אל עבר חניית-הלילה הבאה.