אחד ממחזות הזמר הוותיקים ביותר בברודווי בניו יורק הוא "שיקגו", אשר נכתב ע"י פרד אב (פזמונים) וע"י ג'ון קאנדר (מוסיקה), בצמוד למחזה מאת פרד אב ובוב פוסי, והועלה לראשונה בברודווי בשנת 1975. מאז שנת 1996 הוא מוצג בתיאטרון בברודווי, ובשל כך המחזמר נחשב כמחזמר בהעלאה המחודשת הוותיק ביותר בברודווי, וכמובן, לאור הפופולריות שלו זכה להפקות נוספות גם בווסט אנד בלונדון וברחבי העולם. המחזמר הועלה בישראל בשנת 2004 בכיכובן של ריטה, של מיה דגן ושל ששי קשת ואחרים, וזכה להצלחה גדולה. יתרה מזאת, המחזמר זכה בששה פרסי טוני : הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, השחקן הטוב ביותר, התאורה הטובה ביותר והמחזמר הטוב ביותר בהעלאה מחודשת. כמו כן, למרות ההצלחה הגדולה של "שיקגו" בתיאטראות בעולם, ניכר כי המחזמר הגיע לתודעה עולמית בעקבות הסרט המוסיקלי בבימויו של רוב מרשל ובכיכובם של : קת'רין זיטה ג'ונס, של רנה זלווגר ושל ריצ'ארד גיר, אשר גם זכה בששה פרסי אוסקר. בשנים האחרונות המחזמר זוכה גם להפקות בתי ספר למשחק, ולפני כשנה המחזמר הועלה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ובימים אלו מועלה בבית צבי בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית.

"שיקגו" הוא בראש ובראשונה מחזמר סאטירי, אשר מבקר את התנהלותה המושחתת של מערכת המשפט בשיקגו ובכלל, וכן את הקשר ההדוק בינה לבין התקשורת ולבין הרצון להתפרסם בכל מחיר. למעשה, המחזמר מבוסס על שרשרת ניסיונות לרצח של שתי נשים - באולה אנאן ובלווה גרטנר, אשר תוארו בספר "שיקגו" מאת מורין דאלאס ווטקינס, ושימשו השראה ליצירת דמותה של רוקסי הארט וליצירת דמותה של ולמה קלי, ודמותו של בילי פלין עוצבה בהשראת שני עורכי דין שלקח חלק בהגנה המשפטית של אותן רוצחות. המחזה המקורי של ווטקינס הועלה בברודווי כהצגה בשנת 1926, ורק בשנות הששים הועלה הרעיון לכתוב לסיפור גרסת מחזמר. ברמה ההיסטורית, באותה התקופה בארה"ב הונהג "חוק היובש", אשר הגביל את מכירת האלכוהול, והאיסור כמובן הוביל לצריכה מוגברת של אלכוהול. במקביל, שיקגו הפכה למוקד תרבותי של מועדוני ג'אז ושל קברטים, והפשע בעיר גואה לאור העובדה שמשפחות המאפיה בוחרות להשתקע בשיקגו.

עלילת המחזמר מתרחשת בשנות העשרים בשיקגו ומתארת את סיפורן של שתי רוצחות : ולמה קלי, זמרת המועדונים, אשר מוצאת את בעלה צ'ארלי בוגד בה עם אחותה, ורוניקה, ועל כן רוצחת את שניהם ; רוקסי הארט, עקרת בית הנשואה לאיימוס ומחזיקה בחלומות להיות כוכבת, אשר רוצחת את המאהב שלה פרד היות שמגלה שניצל אותה, ואינו מתכוון לקיים את ההבטחה לסייע לה להיות כוכבת. שתיהן מגיעות אל כלא "קוק קאונטי" אשר מנוהל ביד רמה ע"י מאמא מורטון, תוך שהיא מסייעת לאסירות בנושאים שונים תמורת שוחד. רוקסי פוגשת את מושא הערצתה, ולמה, בכלא, ושתיהן מיוצגות ע"י עורך הדין הטוב ביותר בשיקגו, בילי פלין, שתמורת 5000$ מבטיח להוציא אותן לחופשי. כל אחת מהן זוכה לתדמית מחודשת ותמונותיהן מופיעות בשערי העיתונים, ובסופו של דבר יוצאות לחופשי ומעלות מופע משותף שזוכה להצלחה רבה.

המוסיקה שהלחין ג'ון קאנדר היא מוסיקה סוחפת ומרתקת, ולא בכדי "שיקגו" נחשב לאחד ממחזות הזמר הטובים ביותר בכל הזמנים. לצד מוסיקה בידורית ששואבת את השראתה ממופעי הקברט והוודוויל, ישנה גם לא מעט שירים מרגשים ובעלתי ביקורת נוקבלת. כמו כן, קאנדר יצר במוסיקה של "שיקגו" לא מחוות מוסיקליות ומחוות אישיותיות רבות למופעי המועדונים השונים בארה"ב בסגנון הבלוז והג'אז : הקטע המוסיקלי המוכר ביותר מהמחזמר "כל הג'אז" הינו מחווה לשחקנית המפורסמת טקסס גוינאן, הקטע המוסיקלי "מי שטוב למאמא" הוא מחווה לסופי טאקר תוך רמיזה ליחסים לסביים, הקטע המוסיקלי "רוקסי" הוא מחווה לשחקנית ולקומיקאית פאני ברייס, והקטע המוסיקלי שחותם את המחזמר הוא מחווה מוסיקלית לקטע המוסיקלי "אם הפעם" מתוך המחזמר "קברט" ועוד.

בדומה לתפיסת הבימוי של המחזמר בחו"ל, גם דניאל אפרת ביים את המחזמר תוך הסתמכות על פשטות ועל מינימליזם, והשתמש נכון בחלל אולם תיאטרון רמת גן, אשר מתמרן ביעילות מהמועדון, אל בית הסוהר ואל בית המשפט. בפעמים שבהן צפיתי במחזמר בברודוויי בשנים האחרונות, התברר לי כי הליהוק לתפקידים הראשיים לרוב לא היה נכון, שכן שתי השחקניות שגילמו את ולמה ואת רוקסי היו נטולות כל סקס אפיל, וההישג המשמעותי של אפרת הוא בחירה נכונה של השחקניות לתפקידים הראשיים. הצבע השחור משתלט על הבמה, ומרמז על השחיתות ועל האווירה האפלה והמנוכרת ברוח תקופת אל קפונה, ומאידך הופך את המחזה עצמו לאוניברסלי שיש בו ביקורת חברתית הרלוונטית גם בימינו אנו, שבו המרדף אחר פרסום, אם באמצעות תוכניות הריאליטי ואם בכלל, תופס כותרות ראשיות. בסיכומו של עניין, איכות המחזמר מתמצית במוסיקה הנפלאה, בכוריאוגרפיה המתאימה וביכולת הביצוע של צוות השחקנים בהתאם להדרכת הבמאי, ואינה מושתתת על על תפאורה מרהיבה אשר מאפיינת את רוב מחזות הזמר. יצוין, שבמחזמר ישנו שימוש בתרגומו של אהוד מנור, אשר לא זכה לרענון, ועודנו רלוונטי.

התפאורה שעיצבה מאיה פלג שיקפה היטב את אווירת הקברטים של שיקגו בשנות העשרים, ועיצוב החלל בשחור אפשר מודולריות ומעבר יעיל בין התמונות השונות. מעבר לכך, יניר ליברמן עיצב תאורה מצוינת, והאורות על מדרגות הבמה הוסיפו מאוד לביצוע הזוהר והאנרגטי של הקטעים המוסיקליים. יובל כספין שהיה אחראי לעיצוב התלבושות גם כאשר המחזמר עלה בתיאטרון בית ליסין, יצר תלבושות שהתאימו היטב לכל אחת מהדמויות, והדגיש באמצעותן את מיניותן של הדמויות. לכל אלו מצטרף הניהול המוסיקלי המצוין של ליאור רונן בסיועו של אמיר לקנר (תזמורים), אשר התאימו בהצלחה את המוסיקה להרכב המצומצם יותר של התזמורת – ליאור רונן (ניצוח וקלרינט), מיכל סולומון (פסנתר), דור בירן (תופים), נועם נחמיה (טובה / בס), ארז ייני (חצוצצרה) ועידן דנש / ניצן ויגדורוביץ (כינור). יתר על כן, המקום שתופסת התזמורת על הבמה מתקשר כמעט באופן ישיר לחבר המושבעים, ונוכחות התזמורת על הבמה עצמה ולא למרגלותיה הינה הכרחית וחשובה, שכן רעיון מרכזי במחזמר הוא האהבה למוסיקה, וההדרכה הקולית של דוקי עצמון והדרכת המקהלה של דניאל שוורצמן אף הן סייעו בכך. כאמור, מרכיב חשוב להצלחת המחזמר "שיקגו" בהעלאה בימתית הוא הכוריאוגרפיה, ועוז מורג יצר כוריאוגרפיה נהדרת ונוטפת סקס אפיל, אשר מעבר ליצירת האווירה המתאימה לקטעים המוסיקליים, מצליחה להביא לידי ביטוי את יכולותיהם הגבוהות של השחקנים, תוך הקפדה על אחידות ועל איכות הביצוע.

המחזמר נפתח בקטע המוסיקלי "כל הג'אז" בביצועה של יפעת כהן, אשר מגלמת את דמותה של ולמה קלי, וכהן מבצעת כניסה זוהרת וכריזמטית אל הבמה, ומבליטה את יכולותיה הקוליות המצוינות. כמו כן, היא משתמשת בקול שלה בצורה נכונה, ומצליחה להפגין קשיחות וחספוס מסוים, מבלי לפגום באיכות הביצוע הקולי. כמו כן, מבחינה משחקית כהן מבצעת את תפקידה היטב, ומביאה לידי ביטוי את היותה של ולמה גסת רוח, דומיננטית, תוקפנית ורודפת פרסום. עוד במהלך אותו הקטע המוסיקלי נחשפים לנוי הלפרין, אשר מגלמת את דמותה של רוקסי הארט, שכל חלומה הוא להיות כמו ולמה קלי. הלפרין סיגלה לעצמה שפת גוף מופתית ואינטונציה מדויקת, ובעיניי הצליחה לספק פרשנות אישית ומרתקת לדמותה של רוקסי. מעבר ליכולת הקולית המוכחת בייחוד בשיר "רוקסי", היא מביאה לידי ביטוי את כישרונה הקומי באופן מיטבי ובמיוחד בשיר "שלחו יד לאקדח", ויודעת לייצר טונים צפצפניים במידה הנכונה, ולהפוך את דמותה של רוקסי לקריקטורה אשר משקפת את המציאות. מעבר לכך, הלפרין הביאה לידי ביטוי את ילדותיותה של רוקסי ואת המניפולטיביות שלה שמתהווה עם הזמן. חשוב להדגיש, כי הלפרין וכהן מצליחות להביא לידי ביטוי את מיניותן של הדמויות בצורה מיטבית, ולהמחיש את העובדה שהן מונעות מרדיפת הפרסום ומסקס.

בר פלד בתפקיד בילי פלין עשה עבודה טובה, והביא לידי ביטוי את היותו של בילי רודף בצע, אשר מתעטר באמתלות הצדק והאהבה. יחד עם זאת, לעתים הוא מפריז במשיכת המילים בשירה, והדבר מעט צורם. עידן שמי בתפקיד איימוס הארט גילם את דמותו של בעלה התמים והנאמן של רוקסי, אולם משחקו לא היה משכנע, אם כי שירתו הייתה טובה. בסופו של דבר הקטע המוסיקלי "צלופן" דורש יכולות משחקיות גבוהות אף יותר מהשירה, אך שמי אינו מצליח לבצעו על הצד הטוב ביותר.

שירן גרוס בתפקיד מאמא מורטון הייתה מצוינת, והיא יוצקת לתפקיד כריזמטיות, תאוותנות, חמדנות וקשיחות. היא ביצעה את הקטע המוסיקלי "מי שטוב למאמא" בצורה טובה, הודות ליכולת המשחק שלה ולבימוי הייחודי שהפך אותה לדמות סאדו-מאזוכיסטית שמתהלכת בחלוק כששוט בידה. כמו כן, רביב מדר בתפקיד מרי סנשיין עשה עבודה טובה מאוד, והמחיש את היותה כתבת מתחסדת אשר מנסה למצוא את הטוב בכל אדם, ועם זאת בסופו של דבר הכל מתגלה כזיוף.

לצד התפקידים הראשיים חשוב לציין את להקת השחקנים והרקדנים הנהדרת: עופר פלדמן, תדהר יששכר, ירדן מרחבי, לירון ויגדור, נופר ברקול, מונא חוא, שירן לגזיאל, לירון ויגדור, דניאל שרי גרטמן, שחר פרץ, אדם כהן, עומר זמרי וגל פפולר. השחקנים מגלמים את התפקידים המשניים, גם אם חלקם אפיזודיים וקצרים מאוד, ועושים עבודה נפלאה. הדבר בא לידי ביטוי בקטע המוסיקלי "טנגו בית הסוהר", שם הרוצחות מעבירות את סיפורי הרציחות בצורה מששעשעת ושנונה, אך גם לכל אורך ההצגה.

סיכום : מחזמר שלא נס ליחו בביצוע בימתי צעיר ומרענן ובביצוע מצוין של השחקניות בתפקידים הראשיים.