ב-24/05/2000 יצא צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. יציאה זו הביאה עימה סופה של תקופה של מוות בלתי פוסק של לוחמינו במשך 18 שנה, מאז אותו יום שחל היום (05.06.82) לפני כ-30 שנה.

אך מלבד חיילי צה"ל, חיילים מבשרנו, חזרו עימנו ארצה גם אנשי פלג לבנוני פרו ישראלי, שלא יכלו עוד להמשיך ולהתגורר בארצם מחשש לחייהם, אלו הם אנשי צבא דרום לבנון.                                                                                                

לאחר שחיילי צד"ל וקציניו לחמו בעוז, נפצעו וגם נהרגו כאשר חיילי צה"ל ומשוריניו צמודים כתף אל כתפם של אלו, המדינה שככה מהם והתעלמה מהם. במילים אחרות המדינה שאילצה אותם למרות את פי מדינתם מתנהגת עתה עליהם בכפוית טובה מזעזעת. אנשי צד"ל, עוד לפני כל הסכם שלום עם מצרים וירדן, היו לברית האסטרטגית ביותר שהיתה למדינת ישראל עם איזה שהוא גורם בעולם הערבי. הסיבה לכך היא העובדה שהם פעלו כל עת ובצורה גלויה למען ישראל ולא בתוך פעולות ריגול. התייצבותם סייעה לצה"ל בפרט ולביטחון ישראל בכלל.

קרוב ל-8,000 אנשים כאלו עברו להתגורר בישראל בשנת 2000. מעל 3,000 מהם שבו ללבנון, על אף העובדה שחייהם נתונים לסכנה מוחשית (מחיזבאללה בעיקר) וכל זאת רק בגלל עוני קשה שבו מצויים ציבור הצד"ליניקים, אבטלה חמורה ומצברים נפשיים.

עיקר הביקורת נעוצה בעובדה שהטיפול בעניינם מתחלק בין משרד הביטחון למשרד הקליטה, כאשר מי שהיה בדרגה המקבילה לסא"ל ומעלה מטופל ע"י משרד הביטחון ומקבל גמלה ראויה וטיפול מסור, בעוד מי שמטופל בידי משרד הקליטה כמעט ולא מקבל דבר. אסור למדינת ישראל ברמה האסטרטגית לבגוד במי שסייעו לה. אם תעשה כן, היא תוכיח לכל הגורמים הפוטנציאלים שמעוניינים לסייע לישראל, שאין טעם לשתף עימה פעולה. הציטוט "אני מרגיש כאילו הייתי קופסת שימורים מלאה ועכשיו שאני ריק זורקים אותי לפח" הגיע מאחת ההפגנות שקוימו בצמוד למשרדי הממשלה. מעניין מאוד (ובעיקר מקומם) למה התקשורת מתעלמת מהנושא.