בתחילת כל חודש יוני מציינים בישראל את המועד שבו פרצו שתי מלחמות גדולות: מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה. לזאת האחרונה מלאו השבוע 30 שנה, והמועד העגול דחק קצת את זכר הראשונה, אולם שתי המלחמות האלה - כמלחמת יום הכיפורים שהיתה ביניהן - ירדו כרוכות יחדיו.

אם במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל לתת מכת ברק לחמש תבאות רב בצורה חדה ואלגנטית, במבצע שלום הגליל לא היה ברור לצבא איפה מסתיים המבצע ,ומה ייחשב בו להצלחה.

נכון עשה העיתונאי איתן הבר אשר קשר בין פרשת בתי האולפנה לחוסר ההחלטה של ממשלת ישראל לאחר מלחמת ששת-הימים בדבר מה לעשות עם השטחים העצומים שנכבשו.

וזאת מאחר שעד היום לא ידוע של מי הקרקע עליה נבנו בתי האולפנה בבית-אל (אך מניחים שאם בג"צ הורה לפנות את הבתים לאלתר עד ה-1 ביולי כנראה שהקרקע אינה שייכת לישראלים).

כזכור, אחד היעדים האמורפיים של מלחמת לבנון הראשונה היה - כדברי ראש הממשלה אז, מנחם בגין, לרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.

אפילו התאריך של פתיחת אותה מלחמה יזומה - הזהה כמעט ליום בחודש שבו פרצה מלחמת ששת הימים - כמו התרפק, במודע או שלא במודע, על אותו ניצחון גדול, גואל, אשר מאז 1967 אינו חדל להלך קסם על ישראל ומנהיגיה ולעורר בהם ערגת שיחזור.

למותר לציין, שאותו ניצחון סוחף לא שוחזר בשום מבצע מהמבצעים והמלחמות שבאו אחריו. זאת ועוד, הסרטים וההקלטות ממלחמת לבנון הראשונה, הנחשפים עתה, הם עוד תיעוד קשה של מצעד איוולת רבתי: מצעד שנמשך 18 שנה וגרר אחריו מלחמה נוספת, מלחמת לבנון השנייה, ושבסופו נמצאנו במצב מדיני צבאי ואסטרטגי גרוע יותר מאשר לפני תחילתו, כאשר ארגון פרו-איראני יושב בלבנון ומכסה בטיליו את כל שטח ישראל.

די להיזכר בכשלים ובהסתבכויות ארוכי הטווח של מלחמת לבנון הראשונה, כמו בנזקי מבצעים ומלחמות שבאו אחריה, כדי להיגמל מהערגה ל"זבנג וגמרנו" - למבצע צבאי מזהיר, שיפתור באבחה אחת את כל בעיותינו.

ישראל זקוקה לכל העוצמות הצבאיות שהיא יכולה לצבור, אולם השימוש בכוח צריך להיות מושכל וזהיר, וכמוצא אחרון.

הניסיון מוכיח, שישראל נכוותה קשה בכל פעם שידה היתה קלה מדי על ההדק.

אבל הקיפאון המדיני מחד, והתכנותה של תופעת הרמבואיזציה מאידך , מוכיחים, שטרם נגמלנו מהרגל ישן ורע.